בשנות לימודיו בישיבה התיכונית, אלקנה כהן היה מגיש מבחנים ריקים כי לא היה לו כוח לכתוב. היד כאבה לו פיזית. הוא אובחן בתור דיסלקט, דיסגרף, "התלמיד הכי מאובחן שיש", וכשכבר היה מצליח להתגבר ולכתוב משהו, היה זה עם שגיאות כתיב רבות. באמצע מבחני הבגרות הוא היה לפעמים מרים את היד ושואל את הבוחנים איך כותבים אות מסוימת. גם כשבגר המצב לא השתפר יותר מדי. בהודעת ואטסאפ הוא תמיד ישתדל למצוא אימוג'י מתאים במקום לכתוב, מחשש שיטעה.
ובכל זאת, כהן הוציא לאור לפני שבועות ספורים את הספר הראשון שנכתב מתוך הלחימה בעזה. "מספר אישי 7.10.23" (הוצאת סלע מאיר) אולי אינו מופת של כתיבה עיונית או תיעודית, ויש בו גם כמה טעויות שמקורן ככל הנראה בעריכה מהירה מדי שנובעת מהרצון להוציא את הספר הראשון מהחזית, ובכל זאת יש בו ערך גדול: עדות ממקור ראשון של לוחם בשטח, במלחמת האין־ברירה שכפו עלינו מחבלי חמאס בבוקר שמחת תורה. מהלך המלחמה מראות עיניו כתוב ב־260 עמודיו באופן קולח וכרונולוגי, ויש בו התייחסויות לסוגיות מוסריות ודתיות, לאומיות ואישיות, שנדמה שאין כמעט בית בישראל שלא נתקל בהן בחצי השנה האחרונה.
כהן גר ברעננה, בדירה הנעימה שלו ושל רעייתו שירן, שגם היא גויסה למילואים בבוקר הטבח. אני יושב לשוחח איתו שם, ובתחילה קולות הרחוב מגיעים אלינו דרך החלונות, אך ברגע שכהן מתחיל לספר, כאילו מסך יורד בינינו לבין העיר שמתחתינו, ואנו חוזרים לבוקר הארור ההוא. "ב־7 באוקטובר היינו אצל ההורים של שירן, שגם הם גרים ברעננה", הוא נזכר. "שירן העירה אותי בחמש וחצי בבוקר כשפחד בעיניה. היא אמרה: 'חלמתי שפושטים כרגע לבית הזה מאות מחבלים והאקדח שלך לא פועל'. הייתי עייף מאוד, אמרתי לה שהכול בסדר, נתתי לה חיבוק והמשכנו לישון.
"בשש וחצי בבוקר הייתי מוקף בכל המשפחה שלה. ישנו בממ"ד שלהם, והם נכנסו לשם מיד כשנשמעו האזעקות הראשונות. אני עדיין הכחשתי והמשכתי לישון. בשבע וחצי הבנתי שמשהו גדול קורה. התקשרתי לסגן מפקד חטיבת הקומנדו וביקשתי שיעדכן אותי אם צריך שאבוא לבסיס, ובינתיים הכנתי את הדברים ליציאה. בשלב מסוים לא יכולתי כבר לחכות. אספתי את שירן מבית הכנסת, גם היא שירתה בעבר ביחידה, ונסענו במהירות למישור־אדומים. שם אמרו לי להסתובב ולחזור הביתה כי יש התייצבות של 180 אחוזים ואין להם ציוד לתת לנו. היה לי ברור שאני לא מוותר. נזכרתי שבאחד מחדרי הלימוד של היחידה יש בובה ש'סוחבת' את כל הציוד הטקטי לצורך הדגמות. הלכתי לשם, כל הציוד היה בדיוק מתאים עליי ותקני, חוץ מהקסדה שהייתה מפלסטיק".
כהן הצליח להשיג קסדה וגם נשק, הצטרף לצוות של חבר מהיחידה ונסע לבסיס ביל"ו. "התחילו שלושה שבועות של הכנות לכניסה לרצועה".
מתי התחלת לכתוב?
"שבוע אחרי הטבח ביקשו מאיתנו לכתוב מכתבים לחברים ולמשפחה. כתבתי, ופתאום גיליתי שהכתיבה עוזרת לי להבין שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי. זה התחבר אצלי למה שעשה סבא שלי, יהודה כהן, במלחמת ששת הימים. הוא היה לוחם, וחברה שלו נתנה לו מצלמה לצלם בה תוך כדי הלחימה. יצא מזה אלבום שמתעד את המלחמה ועובר אצלנו במשפחה. חשבתי לעצמי שעכשיו תורי. כתבתי הרבה בימים שלאחר מכן, כדי לצמצם את הפער של שמונת הימים הראשונים. לפעמים ישנתי שלוש שעות פחות מהחברים שלי כדי לכתוב".
איך הוצאת לאור את המחברות שכתבת בכתב יד?
"כתבתי פוסט בפייסבוק, סיפרתי שאני קצין־לוחם ושבמהלך הלחימה תיעדתי וכתבתי את כל מה שעבר עלינו, ושהייתי שמח לליווי של סופר או הוצאת ספרים כדי להוציא לאור את היומנים שכתבתי. פנו אליי כל מיני גופים, הוצאות ספרים וסופרים. חלק אמרו שזה תהליך שיעלה 70 אלף שקל או אפילו 100 אלף שקל, כל אחד נתן לי מחירים משלו. פנו אליי גם מהוצאת סלע מאיר. העורך הראשי דביר שוורץ ביקש שאשלח לו את מה שכתבתי בקובץ וורד. הוא היה קצת מופתע לשמוע שהכול כתוב בכתב יד, וביקש שאסרוק את העמודים ואשלח, והדגיש מראש שלא הכול מתקבל ושלא איפגע אם כתב היד יידחה. למחרת הוא התקשר ואמר לי שקרא במהלך הלילה את כל מה שכתבתי, ושלא רק שהם ישמחו להוציא את הספר לאור אלא שגם ייקחו את כל ההוצאות עליהם. זה היה מאוד מרגש ומשמח. נכנסנו לתהליך מאוד מהיר במטרה להפוך את מה שכתבתי לספר בתוך חודש".
הוא בן 27, יליד ירושלים, אח בכור לשישה אחים, וסרן במילואים.
כשראית מחבלים בתחתונים לא היה לך נעים: אתה כותב שחשבת שאתה רוצה לצאת מעזה כמו שנכנסת אליה, מבחינה נפשית. עמדת בזה?
"כל מי שנכנס לעזה רוצה לחזור הביתה נורמלי. אבל צריך להתרגל למלחמה. בהתחלה אתה נלחץ מכל דבר, כל רעש מקפיץ אותך, אבל לאט־לאט אתה מתרגל. ההתרגלות הזאת מתבטאת בהרבה דברים, שאחד מהם הוא השחיקה בתגובה להיתקלות באנשים במצבים חלשים. כל המחבלים בני מוות, זאת לא שאלה בכלל, אבל אני לא חושב שבריא לי להיחשף למוות. בתחילת המלחמה כאב לי לראות פגר של סוס, אבל עם התמשכות המלחמה הגעתי למצב שראינו גופות סביבנו וכבר לא הרגשנו משהו מיוחד. פעם אחת רצתי ודרכתי על גופה של מחבל, וזה באמת העביר בי רעד. אבל מאז נאטמתי למראה של גופות סביבי. ברור לי שזו שחיקה לא בריאה".
אתה מספר שכתבת בשבת. גם זו שאלה מוסרית־דתית.
"במלחמה, שבת היא כמו כל יום אחר. אני לא פוסק הלכתי ולא קרוב לזה, אבל שוחחתי עם רבנים לגבי הלכה בלחימה, והם אמרו שאין שום שאלה – כל דבר שיהפוך אותך ללוחם טוב יותר כרגע, מותר".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי), במוסף "מוצש" של מקור ראשון
