הפסנתרן והמלחין מוריס אל מדיוני הלך אתמול (ב') לעולמו בגיל 95. אל מדיוני נולד באלג׳יריה, חי בצרפת ואת שנותיו האחרונות בילה בישראל מוקף במשפחתו המורחבת ובאוהבי מוזיקה רבים שהעריכו את יצירתו. מאחוריו עומדת קריירה מוזיקלית של יותר משבעה עשורים על במות ברחבי העולם.
בצעירותו ליווה כפסנתרן את המוזיקאים היהודים הגדולים של אלג'יריה- לילי בוניש, רנט ל׳אורנייז, לין מונטי ו״בלונד בלונד״, שהביאו משב רוח מודרני לסגנון המסורתי של יהודי אלג׳יריה.
סגנון הנגינה הייחודי שפיתח זכה לכינוי Pianoriental – פסנתר מזרחי, וזהו גם שם אלבומו החשוב משנת 1982 ובו יצירות רבות, בהן "אהלן וסהלן" המוכר מלהקת שפתיים, וגם "אנא נחבק" שמוכר מגרסתו העברית "אני אוהב אותך", שבוצע על ידי להקת טיפקס.
ב-2007 זכה בפרס היוקרתי של ה-bbc למוזיקת עולם על אלבומו עם רוברטו רודריגז, שבו יצרו שילוב מיוחד של ג׳אז לטיני ומוזיקה אנדלוסית. בשנת 2011 השתתף בסרט הדוקומנטרי "אל גוסטו" שתיעד את המוזיקאים היהודים והמוסלמים הגדולים של אלג'יריה, שהתאחדו לסיבוב הופעות עולמי. ב-2017 פרסם ספר אוטוביוגרפי שכולל תיעוד של חיי יהודי אלג׳יריה בתקופת מלחמת העולם השניה.
בשנים האחרונות אל מדיוני זכה להכרה אמנותית בישראל, בה נערכו לכבודו מופעי מחווה רבים כמו פסטיבל ישראל, "תור הזהב" באשדוד ועוד. בין האמנים עימם שיתף פעולה בישראל – עמיר בניון, דייויד ברוזה, קובי אוז, נטע אלקיים, גוסטו ויסמין לוי, ורבים מהם ספדו לו היום.
אופיר טובול, מפיק הופעות של מוריס בהופעותיו בארץ (תחת איבון קאהן) וחוקר תרבות, שהיה קרוב לאל מדיוני בשנים האחרונות – סיפר למקור ראשון: "כששמעתי אותו לראשונה עף לי המוח. אתה רגיל לשמוע מוזיקה בצורה מסוימת ופתאום מגיע מישהו שמצליח לבלבל את זה לגמרי. היה שם משהו מצד אחד מאוד מרוקאי וביתי ומצד שני בינלאומי, מודרני ומערבי. האמירה שלו היתה יצירתית ושוברת מוסכמות גם מוזיקליות וגם חברתיות.
"היכולת לייצר זהות מוזיקלית מורכבת בין המסורת והעולם המודרני, בין המזרח וצפון אפריקה והתרבות המערבית אירופאית. היכולת שלו לדבר לקהלים שונים", הוסיף טובול, "ראיתי אותו בקונצרטים של האנדלוסית באשדוד ובאותה נשימה בבר היפסטרי בתל אביב או בפסטיבל ג׳אז בצ׳כיה. האמירה המוזיקלית שלו הייתה בעצם ההתייחסות שלו לפסנתר ככלי מזרחי. הוא לא למד מוזיקה וזה איפשר לו לעשות עם הפסנתר מה שבא לו ולבטא את הצומת הזהותית שהוא היה בה – יהודי, אלג׳יראי, צרפתי, מודרני, מסורתי וכו'. יחסית לעובדה שהוא עלה לארץ רק בגיל 82, אני חושב שהוא זכה להכרה די נרחבת בארץ. נכון שנאלצנו לנהל מאבק כדי שיתנו לו הופעה בפסטיבל הפסנתר בתל אביב, אבל אני חושב שאחרי הכל הוא זכה להכרה יפה. עשו לו כמה מופעי מחווה כולל בפסטיבל ישראל, והוא זכה להערכה גם בקרב חובבי מוזיקת עולם וג׳אז וגם בקהילה של יוצאי צפון אפריקה".
