בימים של מאבק על חוק הגיוס התכנסו בסוף השבוע החולף עשרות משפחות שכולות שבניהן נפלו במלחמה הנוכחית ל"שבת של כוח" – שלושה ימים של חיזוק וחיבור בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, שמצאו את עצמם בגורל משותף.
זו הפעם הרביעית שהארגון החרדי מנוחה וישועה מקיים שבת חיזוק מיוחדת למשפחות שכולות מאז שפרצה המלחמה ביום שמחת תורה האחרון. הפעם היא נערכה במלון רמדה בירושלים, וכללה הרצאות של ידידיה מאיר, סיון רהב־מאיר ואורית מרק־אטינגר, לצד שיח פתוח של הורים שכולים, תפילות, דברי חיזוק וסעודות שבת כיד המלך.
את הארגון הקים הרב מענדי קניג, חסיד ביאלא. לאחר שאשתו השתקמה מתאונת דרכים קשה מאוד הוא החליט להקדיש את זמנו למשפחות שנמצאות במצבים רפואיים מורכבים. מאז המלחמה מתמקד הארגון במשפחות שכולות ובמשפחות שבניהן נפצעו במתקפה.
המטרה, כאמור, היא להעניק כוח לאנשים שחווים את השכול. "יש משפחות שעברו טראומה בשל אובדן של בן משפחה, שהן בהתמוטטות, מכיוון שאינן יודעות איך מתמודדים במצבים כאלו", אומר הרב קניג, "לצערנו, מאות משפחות חוות את האובדן, וחלקן מגיעות לכאן ונמצאות יחד למשך 48 שעות. זו אפשרות לחיבור שמסייע להן מאוד. קודם כול, הן יוצאות מהבית – וחלקן לא יצאו מאז הנפילה של הבן או הקרוב. קשה להן לתפקד, והן מגיעות ופוגשות עוד משפחות שנמצאות במצב דומה. פתאום הם פוגשים אנשים שחווים את מה שהם חווים".
רגעים מרגשים במיוחד נרשמו בחיבורים שנרקמו בין משפחות שאזרו אומץ לספר על ילדיהן שנפלו ולהציג את סיפורן האישי בסעודות השבת. כך מצאו את עצמם באותו שולחן ישי ובתיה רובין מעכו, שבנם עמיחי ז"ל נפל לאחר הכניסה הקרקעית לעזה, לצד הוריו של מפקדו, סרן שילה ז"ל, בנם של נירית ודודי ראוכברגר מעלי. שילה ועמיחי מגדוד 51 בגולני נלחמו כתף אל כתף בזמן מתקפת המחבלים על הבסיס שלהם, ונהרגו אחד בקרבתו של השני.
"דביר הוא החייל הראשון במלחמה שנקבר בהר הרצל", שיתפה אמו נאווה לישה מניצן. "בשלושים ובשבעה ראינו את הקברים שנוספו על ידו, אבל לא הכרנו אותם. השבת פגשנו פה את השכנים שלו, ראינו כמה מהמשפחות שקברו את הבנים שלהן על ידו".
בני אחת המשפחות שהשתתפה בשבת סיפרו כי זו הפעם הראשונה שיצאו מהבית מאז נפילת בנם לפני כחודשיים וחצי. "נתתם לנו כוח להמשיך הלאה", הם הודו בדמעות.
בחיבור מצמרר, מבלי לדעת זו על זו, הגיעו לאירוע שתי אלמנות מאופקים, שרה פרש ונעמי חיימוב. לשני בעליהן קוראים אהרון, ושניהם נהרגו ביום שמחת תורה כשיצאו להילחם במחבלים. "כששמענו שיש בחור בשם אהרון שנהרג, לא ידענו מי מהם נהרג, ובסוף אלו היו שניהם", שחזרה שרה פרש, "מצאנו את עצמנו כאן יחד השבת, שתי אלמנות עם ילדים. זה נותן כוח לדעת שהגענו מאותו מקום, ושאנחנו חוזרים לשם יחד".
עוד לפני שנוגעים בפערים המהותיים, אי אפשר היה שלא להבחין בין החיבורים המרגשים גם בהבדלים החיצוניים בין הנוכחים. חלק מהגברים היו לבושים בקפוטה ושטריימלים, וחזותם היה חרדית־חסידית. נילי קרואני מאילת, אמו של הלוחם לידור יוסף ז"ל שנפל לפני כחודש וחצי, התלבטה ארוכות באשר להגעתה. "לא רציתי לבוא השבת, אני עדיין לא מעכלת. להיות שייכת למשפחת השכול זה מורכב, ואני עוד מדחיקה. הייתי גם חשדנית כלפי המארגנים והחזות החרדית, אבל הופתעתי בגדול. היה אפשר לראות את האחווה והרעות בין כל חלקי העם. מבחינתי הם מגויסים, לא רק שלוש שנים. בלוויה של הבן שלי דיברתי על יוסף שמאחד את האחים שלו. זו הייתה הבקשה שלי, שנפסיק עם הפירוד והשנאה – וכאן יישמנו אותה".
הלב שמתחת לקפוטה
אחד האורחים החרדים, לבוש בחליפה שחורה, עלה לדבר. לפתע הוא הוציא מכיסו את כרטיס החוגר והתגאה בו לעיני כולם. הוא סיפר על ההחלטה שקיבל בגיל 50 לעלות לישראל ולהתגייס לצבא, וזכה על כך למחיאות כפיים סוערות. בארוחות הצטרפו הנוכחים למעגלי שירה משותפים של חרדים ודתיים, ונרקמו ביניהם שיחות מרוגשות.
עדנה ורפי בן־בשט שכלו את בנם אל"מ יצחק (בנדה), שבמשך 25 שנה מילא בצבא תפקידים מבצעיים בכירים. לשבת הם הגיעו מביתם שבנווה־צוף. עדנה ביקשה להדגיש כי "אומנם יש ויכוח אם לא לדרוש מהם להתגייס או לא, אבל לצד זאת אנחנו מגלים את פעילות החסד הענקית שלהם, שאף אחד לא עומד במקום שלהם. הם עשו את זה בענווה ובצניעות".
נירית ראוכברגר מוסיפה: "אני אם לשבעה ילדים. שילה היה קצין בגולני, ועוד שלושה מהם מגויסים בסדיר ובמילואים. זה האזור שלנו, אנחנו מחנכים ומובילים לשרת בצה"ל, וזה ערך מהותי מבחינתנו. אבל גם ערך ה'יחד' צריך להיות מתורגם למשהו מעשי, שיורדים ומחבקים. חזרנו משבת עם חיבוק גדול ובהרגשה שהם נושאים איתנו את הכאב. יש חיילים בירוק וחיילים בשחור. אנחנו נמצאים לפני פורים, כשהציווי של אסתר הוא לך כנוס – אז אנחנו מתכנסים ביחד".
כששואלים על כך את הרב קניג הוא מבהיר: "המטרה הראשית היא לתת כוח למשפחות, להעניק זה לזה כלים להתמודדות ולהתאוששות מהמכה הקשה. כמובן, לעובדה שאנו, אברכים חרדים בעלי חזות חסידית, מובילים את האירוע, יש גם ערך מוסף של קירוב לבבות. זה מתחיל באלו שתורמים את הכסף, שרובם אנשים אשר משתייכים לחסידויות ואפילו לחסידות סאטמר, ומנהלים אורח חיים חרדי, וממשיך בגיבוי רבני.
"הייתי אצל אחד מגדולי מנהיגי עולם היהדות החרדי, הרב יצחק זילברשטיין שליט"א מבני־ברק, חתן של הרב אלישיב, וסיפרתי לו על השבת הזאת. יהודי מארה"ב שאל אותו אם הוא יכול להגיע לשבת כזאת, והרב ענה לו: "זו שבת של קודש־קודשים". הציבור החרדי תומך, ומה שקורה פה יוצר חיבור, לראות שהזהות לא משנה – כולנו אחים".
הרב קניג מודה כי הארגון החרדי עורר בתחילה חשש, אך לדבריו, "החשדנות הופכת בסוף לחיבוק אחד גדול. החיבוק שאני מקבל בסוף הוא תהליך שאני רואה בכל שבת. אלו שהגיעו בחשדנות הכי גדולה נעשים למחבקים הכי גדולים. ככל שאתה חושד, אתה מגלה בסוף שמתחת לקפוטה והפאות יש אנשים עם לב ועם רצון אמיתי לעזור – ואכפת להם ממך. יש מעין הרגשה כללית שיש מגזר מסוים שפחות אכפת לו מהמגזר השני, והשבת הזאת שוברת את המיתוס הזה. לכולנו אכפת, כולנו נותנים את הלב ורוצים לסייע".
למשפחות שהשתתפו בשבתות הקודמות התקיים לאחרונה ערב נוסף בווילה בקיסריה, ולכל שבת כזו יש קבוצת ווטסאפ פעילה שממשיכה את הקשר בין המשתתפים. אחד האבות סיפר על כך: "נותנים שם תמיכה והופכים למשפחה וחברים. אב אחד מהמרכז שבנו נהרג נמצא מאז בטראומה ולא מצליח לקום. בקבוצה הוא מעלה כשכואב וקשה לו, ואנשים מיד מגיבים ונותנים לו את התמיכה.
"פעם אחת הרגישו שהמצב שלו קשה, אז חבר אחר ששכל בן וגר בצפון התקשר אליי ואמר לי שהוא בדרך אליו. הוא נשאר אצלו בבית שש שעות ושומר איתו כל יום על קשר. כל כוח ההתמודדות של אותה משפחה הוא בזכות החיבור שנוצר מהשבתות האלו".
