ב־7 באוקטובר היה ברור לד"ר יוסף (ג'וש) אופנבכר מניו־יורק מה הוא צריך לעשות: נדרשו לו כמה ימים כדי למצוא טיסה ולעדכן את עמיתיו שהוא נוסע לישראל, אבל ב־17.10 אופנבכר, מומחה לרפואת חירום וטראומה, עלה על מטוס ונשאר כאן שבועות ארוכים. הוא תרם מהידע שלו לרופאים אחרים וטיפל בפצועים.
אופנבכר הגיע לבית החולים הדסה עין־כרם, ובהמשך עבר בין בתי חולים נוספים. הוא הוכשר לטפל באירוע רב־נפגעים ובפצועים שנפגעו באורח קשה, ולא חלם שיממש את הידע שלו דווקא בישראל. בהמשך שב לביתו במנהטן, אך חזר לישראל בינואר לכמה שבועות. במהלך תקופה זו טיפל בנפגעים, אבל גם הכשיר מתמחים בתחומי הטראומה.
"כמו כל יהודי הזדעזעתי ממה שקרה, והיה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות", הוא מספר, "אני דור רביעי לרופאים. סבא שלי, שהיה רופא, נאלץ לברוח מגרמניה בתקופת השואה. אני שמח שכיום רופאים יהודים לא בורחים, אלא יש להם מקום להיות בו. אנחנו יכולים לפעול, לעשות ולסייע. מצאתי בישראל מערכת בריאות טובה. לנו האמריקנים יש מה ללמד את הישראלים בתחומי הטראומה, ויש גם מה ללמוד מהם".
באירוע MedEx שהתקיים ביום ראשון בניו־ג'רזי, שהגעתי אליו כאורחת ארגון "נפש בנפש", נפגשו מאות רופאים ואנשי צוות רפואי יהודים שעתידים לעלות לישראל. הכנס לעידוד עלייתם של אנשי הרפואה נועד להפגיש אותם – לפעמים לראשונה – עם מוסדות הבריאות הישראליים, טרם עלייתם ארצה.
"בעבר, תהליך קבלת הרישיון הישראלי נפתח רק כשהרופאים היו נוחתים בארץ. הכנס הזה נועד לחסוך מהם בירוקרטיה. הבאנו לכאן נוטריון שיסייע בחתימה על התעודות"
המשתתפים הגיעו מכל צפון אמריקה, ורבים מהם נשאו עימם תעודות סיום לימודים והשלמת התמחות, ואפילו דיפלומות ממוסגרות שהסירו מקיר מרפאתם. בכנס הם החלו בתהליך המרת רישיון הרפואה הזר שלהם לרישיון ישראלי, במטרה לאפשר הכרה במומחיות שלהם במערכת הבריאות שלנו עוד לפני שיגיעו ארצה. הם גם התראיינו לנציגי בתי חולים וקופות חולים במרכז ובפריפריה. הכול נעשה במטרה לזרז את ההליכים הביורוקרטיים הכרוכים בעלייתם ולשלבם במקצועות שהוכשרו להם.
האירוע התקיים בארה"ב זו השנה השלישית ביוזמת ארגון "נפש בנפש" ומשרד העלייה והקליטה, ובשיתוף הסוכנות היהודית, קק"ל, קק"ל־ארה"ב, משרד הבריאות וההסתדרות הרפואית בישראל. לכנס הגיעו כ־480 רופאים ורופאות, אחים ואחיות, מומחי שיניים, פסיכולוגים ובעלי מקצועות נלווי־רפואה, שצפויים לעלות לישראל מצפון אמריקה בתוך חצי שנה עד שנתיים. לנוכח המחסור ברופאים בישראל, עלייתם צפויה להקל מאוד על מערכת הבריאות הישראלית.
בכנס נחתם הסכם ראשון מסוגו בדבר הקמת תוכנית לאומית חדשה לעידוד עליית רופאים לישראל. התוכנית החדשה היא חלק ממהלך משותף של "נפש בנפש", משרד העלייה והקליטה, משרד הבריאות והסוכנות היהודית, ובסיוע קרן מרכוס. בסוף החודש יתקיים כנס דומה בפריז כדי לעודד עליית אנשי רפואה מאירופה. מטרת ההסכם היא להביא לעלייתם ארצה של כאלפיים רופאים יהודים מהתפוצות.
אופנבכר הגיע לכנס יחד עם אשתו רחל, אונקולוגית ילדים. שניהם בתחילת שנות השלושים שלהם, מתגוררים כרגע במנהטן, ומקווים לעלות עם שלושת ילדיהם בעתיד הקרוב. הם הגיעו לכנס כדי לבדוק את אפשרויות התעסוקה. יש להם משפחה בארץ, ואופנבכר ביקר בארץ בילדותו. בנעוריו אפילו התנדב במד"א. המלחמה הייתה זרז לעלייה. רחל אומרת שיש להם חששות, אבל ברור להם שזה הדבר הנכון לעשות. "ישראל היא הבית שלנו", אומרת רחל.
רק הזדמנויות
האווי וקרן גודמן מאינגלווד שבניו־ג'רזי חגגו בסוכות ובשמחת תורה בארץ, כשבאו לבקר את בנם הבכור שלומד בישיבה. האווי הוא אורתופד אונקולוגי ("האורתופדיה לבדה שעממה אותי, אני אוהב לטפל במצבים מיוחדים"), וקרן היא רופאת חירום לילדים. שניהם בני 47. ב־7 באוקטובר האווי לא נבהל מהאזעקות, אבל כשירדו למקלט הילדות שלהם היו נסערות מאוד. ובכל זאת, הוא ניסה להשתלב בעשייה.
"התחלתי לצלצל לכל רופא ישראלי שאני מכיר, לשאול מה אני יכול לעשות ואיך אני יכול לתרום", אומר גודמן, "אבל חוסר הוודאות היה גדול, ואנשים עוד לא ידעו להגיד לי בדיוק איפה צריכים עזרה. חיפשנו במקביל גם טיסות לארה"ב, ובסוף מצאנו. חזרנו בהמשך כדי לבקר את הבן שלנו. עצוב לנו לראות את הקושי שישראל מתמודדת איתו, אבל פגשנו אנשים חזקים".
גודמן הגיע בשנה שעברה לכנס דומה. השנה הצטרפה גם קרן, מכיוון שרעיון העלייה הפך ממשי יותר. הם מתלבטים כבר תקופה ארוכה לגבי העלייה ארצה, וענייני התעסוקה והכלכלה מטרידים אותם יותר מכול. בכנס ביום ראשון הם עברו בין נציגי קופות החולים ובתי החולים, וניסו לשמוע על האפשרויות התעסוקתיות שלהם.
העובדה שבנם הבכור החליט לעלות ארצה מעודדת את משפחת גודמן לעלות בעקבותיו, אבל בני הזוג טרם החליטו סופית. באינגלווד, עיירת מגוריהם, הם לא נתקלים באנטישמיות, אבל יודעים שהיא קיימת, במיוחד באקדמיה. הם מעדיפים לתת לילדיהם מקום טוב יותר לגור בו.
אמירה ומייקל בוברוב, בשנות השלושים לחייהם, עשו את כל הדרך לכנס מאטלנטה שבג'ורג'יה. אמירה היא רופאת ילדים, ומייקל רופא פנימאי. "תמיד שקלנו לעלות", מספרת אמירה, "נפגשנו בבית ספר לרפואה בישראל, בתוכנית לתלמידי חוץ. רצינו לבסס את המקצוע שלנו בארה"ב ואז לעלות ארצה. האנטישמיות אחרי טבח 7 באוקטובר דחפה אותנו להתחיל לבדוק ברצינות את הנושא. יש לנו שני ילדים קטנים, ואנחנו רוצים לגדל אותם באווירה בטוחה, במקום שבו הם יהיו גאים להיות יהודים.
"הסבים שלי הגיעו לאמריקה כשורדי שואה. הצאצאים שלהם היו רופאים, ותמיד חשבתי שגם הילדים שלי יגדלו כאן, כי הרבה יותר קל ללמוד רפואה באמריקה ולסייים כאן התמחות. אבל אז הגיעה המלחמה, והבנתי שאולי הם יהיו רופאים – אבל הם יאבדו את הזהות היהודית שלהם. זו הייתה בשבילי נקודת מפנה. הבנתי שלא נאבד כלום אם נעבור לישראל, רק נקבל הזדמנויות".
אתם חשים אנטישמיות?
"יחסית איננו חשים בה. הבוס שלי פרו־ישראלי, נוצרי אוהב ישראל. אבל זה קיים, בעיקר באקדמיה. הילדים שלנו קטנים, כך שזה לא רלוונטי להם. הם גדלים בגן דתי וכל החברים שלהם יהודים, אבל יום יבוא וזה יהיה רלוונטי להם. אין לנו קהילה יהודית גדולה באטלנטה, וזה חסר לנו. זו עוד סיבה לעלות לארץ. עמיתיי מעולם לא פגשו יהודי מלבדי. זה קצת הזוי. זה בסדר, אבל לא הייתי רוצה את זה לילדים שלי".
מייקל גדל במשפחה שנמלטה מרוסיה לאמריקה בגלל אנטישמיות. "המשפחה שלי חלמה לעלות ארצה, אבל זה לא יצא אל הפועל", הוא אומר, "אנחנו משפחה קטנה, ואני מאמין שיש לי בישראל משפחה גדולה יותר מאשר באמריקה. חשוב לי לגדל את הילדים בישראל, ואנחנו מרגישים שאנחנו מגשימים חלום של הרבה בני משפחה שלנו".
אמירה מתכננת לעבוד בקופת חולים, ומייקל הגיע לכנס כדי לבדוק את אפשרויות התעסוקה שלו. הם מתלבטים אם לגור בצפון או במרכז. "אולי היה טבעי יותר להגיע לירושלים", אומר מייקל, "אבל שם האמריקנים מתכנסים בחבורות. יש לי חברים שעברו לעיר הזאת, והם לא למדו עברית ולא התערו כי יש להם קהילה אמריקנית. אנחנו שואפים להיות ישראלים באמת".
ד"ר גבריאל אלזדח (33) היא רופאת חדר חירום ורופאת ספורט ("תמיד רציתי להיות רופאה, לא הייתה אפשרות אחרת"). היא הגיעה לכנס מלוס־אנג'לס. "יש לי עוד חברים ששוקלים עלייה", היא מספרת. בתור רווקה בזוגיות, היא החליטה לבוא ו"לבדוק את הנושא ולעשות את זה יחד. זה תמיד היה ברקע – אמא שלי ישראלית, ועם כל מה שקורה זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות".
טבח 7 באוקטובר השפיע על ההחלטה שלך?
"הוא גרם לי להזיז דברים מהר יותר".
אלזדח שואפת לעבוד בבית חולים בירושלים או בתל־אביב, קרוב לבני משפחתה. "יש פחד מלנסות דבר חדש, להכיר תרבות חדשה, אבל יש הבנה שזה הדבר הנכון לעשות. כרופאת חירום אני מאמינה שאוכל לתרום רבות בישראל ולפתח את התחום. אני מקווה שאוכל לסיים את העבודה שלי כאן, ולעלות בתוך שנתיים".
ניצחון לשני הצדדים
אליסון לוין־שפייזר, סגנית מנהל התוכנית להעלאת רופאים של "נפש בנפש", מלווה את המתעניינים בכנס בתהליך קבלת הרישיון הישראלי. "בעבר, רק כשהרופאים היו נוחתים בארץ הם היו מתחילים לטפל בניירת שלהם", היא מסבירה, "המטרה שלנו היא להביא את התהליך לכאן, כדי לתת להם הרגשת ביטחון בנוגע ליכולתם לעבוד, כדי לחסוך מהם בירוקרטיה מיותרת. הבאנו לכאן נוטריון שיסייע בחתימה על התעודות.
"זה ניצחון לשני הצדדים – גם בשביל בתי החולים וקופות החולים בארץ, ששולחים נציגים ומאפשרים לרופאים לעבור ריאיונות כבר כאן. הם קולטים כוח אדם איכותי, שיש לו הרבה מוטיבציה לתרום. העובדה שהכול נגיש עוזרת גם למי שדואג לפרנסה שלו ומתלבט כיצד העלייה תשפיע על הממד הכלכלי של חייו. זה טוב גם למדינה, שסובלת כרגע ממחסור אדיר בכוח אדם רפואי".
לדברי לוין־שפייזר, השנה השתתפו בכנס פי שניים רופאים משהשתתפו בו אשתקד. "בשנה שעברה הגיעו 110 רופאים, השנה הגיעו כבר 230. זה מראה על ההתעניינות הגדולה ועל היעילות של התהליך הזה".
סמנכ"ל "נפש בנפש", זאב גרשינסקי, מספר שבימים הראשונים של המלחמה הם התמודדו עם גל ביטולים ודחיות מצד מועמדי עלייה, אך כעבור תקופה קצרה המגמה התהפכה. "היה הלם, תחושה שהכול נעצר", הוא נזכר, "14 מהעובדים שלנו גויסו, לא היו טיסות, והתחילו להגיע טלפונים של אנשים שאמרו שהם לא עולים. הרבה סטודנטים היו אמורים להגיע ולהתחיל כאן את הלימודים, והם פחדו לבוא.
"אבל שבועיים אחרי תחילת המלחמה התחלנו לראות מגמה שהפתיעה אותנו. אנחנו מודדים את ההתעניינות בעלייה בשני מדדים: מדד המתעניינים, ומדד מגישי הבקשה לעלייה. שבועיים אחרי פרוץ המלחמה ראינו הכפלה פי 2.5 במספר מתעניינים, ופי שניים במגישי הבקשה לעלייה. חשבנו בהתחלה שזה משהו רגשי, שאנשים רוצים להפגין סולידריות כחלק מהחיבוק של יהודי ארה"ב, שבא לידי ביטוי במשלוחים ותרומות. מהר מאוד הבנו שאלה אנשים שבאמת מתכננים עלייה. גם ינואר ופברואר היו עמוסים. חשבנו שזה יירגע וזה לא נרגע, ואז הבנו שיש כאן משהו אחר".
לא היה פחד?
"יש אנשים שאומרים לנו 'כל עוד אנחנו לא יודעים מה קורה בצפון, אנחנו לא באים'. במקביל, משפחות רבות שיש להן ילדים אומרות לנו 'אנחנו לא נשארים כאן, אנחנו עולים'".
גרשינסקי מציין גם נתון מעניין לגבי גיל המשתתפים בכנס: "הגיל החציוני ירד מ־63 ל־49, וזה מבחינתנו עוד מדד לשינוי. יותר צעירים בעלי משפחות באים ואומרים 'אנחנו רוצים לעלות'. יש משפחות שמגיעות בעקבות בני הנוער, שלא רוצות להישאר באמריקה. הם רואים את האווירה בקמפוסים, ורוצים עתיד בישראל".
שר העלייה והקליטה אופיר סופר הגיע לכנס יחד עם מנכ"ל משרדו, עו"ד אביחי כהנא. השניים שוחחו עם עולים פוטנציאליים כדי לשמוע מהם על החששות והחסמים. "עם כניסתי לתפקיד הקמנו את מנהלת הרופאים במשרד העלייה והקליטה, בראשות ד"ר אפרת אפללו", אומר סופר, "המנהלת מחזקת את מערכת הבריאות בישראל, את הכלכלה ואת הרוח הישראלית בעת המלחמה המאתגרת. שמחתי לפגוש מאות רופאים, שחלקם נמצאים בהליכי עלייה מתקדמים וחלקם מתעניינים בהליך. יחד עם מנהלת הרופאים, משרד הבריאות וארגון 'נפש בנפש', אנחנו מסייעים להם לעבור את ההליכים הביורוקרטיים בקלות ולהשתלב במערכת הבריאות בישראל במהרה. כבר במהלך מלחמת חרבות ברזל הגיעו מחו"ל לישראל כמאתיים רופאים כדי לסייע לבתי החולים לטפל בפצועים הרבים, ועל כך הודינו להם בכנס בשם מדינת ישראל".
