כלי הנגינה שהציל את מרדכי שנוולד היה דווקא גיטרה. שנוולד הוא אומנם כנר מחונן שמושך בקשת מגיל 6, אבל כשפקח את עיניו לכמה דקות בבית החולים, שעות אחדות אחרי שנפגע מטיל נ"ט בעזה, דחפו לו לידיים כלי מיתר כבד וביקשו שיתחיל לפרוט. "הרופאים עמדו להרדים ולהנשים אותי", הוא מספר. "יצאתי מטיפול ראשוני בחדר ההלם והועברתי לטיפול נמרץ. בדיוק אז הגיע לשם חבר שלי, רב מהעיר מודיעין, יחד עם שליח חב"ד באשקלון, הרב אברמי לרר. הם נכנסו לחדר שלי כשבידיהם גיטרה וקלרינט, ואמרו לי 'תשיר'. ואני אחרי הרדמה ולפני הרדמה, פוקח את העיניים ורואה אותם מגישים לי גיטרה.
"זה היה קצת הזוי, המצב שלי לא היה אידיאלי, אבל למרות הכול התחלתי לשיר וקצת לנגן. הרופאים נכנסו מיד לחדר בבהלה, לא הבינו מה קורה. כשראו אותי שוכב אבל שר ומנגן, הם אמרו: 'הבן־אדם הזה לא יורדם ויונשם'. וכך המסלול שלי השתנה – מפצוע שעשוי להיות מורדם למשך חודשים, סוג של צמח, לכיוון של 'כן יכאב או לא יכאב, הוא יכול לשרוד את זה'".
וכאב?
"כן, מאוד. סף הכאב שלי גבוה יחסית. אני זוכר שכשהגעתי לבית החולים ושאלו אותי מה רמת הכאב מאחת עד עשר, עניתי 'שלוש', כי בשטח כאב לי הרבה יותר. כנראה ספגתי את זה בגנים: אמי סיפרה לי שהיא ילדה שמונה ילדים בלי אפידורל, וכשעברה טיפולי שורש, היא ביקשה לא להרדים את המקום. אך למרות הסף הגבוה אצלי, היו ימים כואבים מאוד".
המוזיקה הייתה איתו גם בשבועות הקשים שהגיעו לאחר מכן. "כואב לך מאוד, אין לאן לברוח, אבל המוזיקה נותנת לך כוח ואז הכאב נעלם. כלומר, אתה לא חושב עליו, אתה נתפס למשהו אחר. ההשפעה של מה שקורה אצלך בראש היא מטורפת. באותם ימים נתנו לי את משככי הכאבים הכי קשוחים שיש, וזה עדיין כאב, אבל הנגינה עזרה לי, נתנה לי כוח ריפוי וגם השכיחה ממני את הכאב. וכששכחתי מעט מהכאב, הרגשתי שאני יכול להרים קצת את הראש מעל המים. זה היה חשוב במיוחד בימים הראשונים, כשקריסת מערכות הייתה כל הזמן מעבר לדלת, ואם מגיעים למצב הזה אין כמעט דרך חזרה. גם אז המוזיקה הרימה אותי קצת מעל הבלגן, מאי היציבות, מהקושי הנורא לנשום".
ביומיום שנוולד הוא נגן כינור וירטואוז, שכבר הספיק לעמוד על הבמה לצד כל גדולי הזמר החרדים, בהם אברהם פריד, מרדכי בן־דוד, מוטי שטיינמץ ועוד. איש מאלפי הצופים שרואים אותו מנגן בלהט, לא יצליח לנחש מה עבר על הכנר הצעיר בחודשים האחרונים, ושאך כפסע היה בינו לבין המוות.
"נתנו לי את משככי הכאבים הכי קשוחים שיש, וזה עדיין כאב, אבל הנגינה עזרה לי, נתנה לי כוח ריפוי וגם השכיחה ממני את הכאב. וכששכחתי מעט מהכאב הרגשתי שאני יכול להרים קצת את הראש מעל המים. זה היה חשוב במיוחד בימים הראשונים, כשקריסת מערכות הייתה כל הזמן מעבר לדלת"
אנחנו פוגשים אותו בבית החולים שיבא בתל־השומר, לכאן הוא מגיע מדי יום לטיפולי פיזיותרפיה ולשחייה בבריכת השיקום של בית החולים. כשהוא מוביל אותי בבטחה במסדרונות, מלווים אותו מבטים משתאים. רק לפני חודשים ספורים שנוולד שכב בבית החולים הזה, מתנדנד בין חיים למוות. עכשיו הוא מהלך כאן במהירות, בדרך לעוד יום עמוס בפעילות, וגם דואג לחלק מילים טובות ומחמאות לכל מטופל שהוא פוגש בדרכו. "וואו, כמה התקדמת", הוא אומר לפצוע שנעזר בקביים כדי ללכת. למטופל אחר, שמתנייד בכיסא גלגלים, הוא מרים את בקבוק המים ואת הארנק שנפלו לו.
המטופלים כאן מכירים אותו לא רק כעמית לשיקום; בימים הראשונים שלו בתל־השומר הוא ביקש לחלוק את מתנת המוזיקה גם עם אחרים. "הסתובבתי עם הכינור במחלקת טיפול נמרץ, כשאני עצמי צמוד לבלון חמצן, וניגנתי לפצועים", הוא מספר. "המוזיקה נוגעת ומרגיעה, אנשים יכולים לשמוח איתי או שאני עצמי מנגן ומשמח אחרים, וגם זה מרגיע אותי. כשאני יכול לעזור לאחר, זה מחזק אותי עוד יותר".
לרקוד חזק יותר
מרדכי שנוולד, 34, גדל ביישוב חספין שברמת הגולן, ילד רביעי מתוך שמונה. אביו הוא הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבות ההסדר "מאיר הראל" במודיעין ובאופקים, ואלוף משנה במיל'. אל הכינור הגיע מרדכי בעקבות תקרית קשה אחרת ברצועת עזה – פיגוע שבו נרצח דודו, מאיר שנוולד, לוחם בחטיבת גבעתי. זה קרה באפריל 95': מכונית תופת התפוצצה סמוך לאוטובוס שנסע לכפר־דרום, ומעוצמת הפיצוץ נהרגו שמונה חיילים. "הייתי אז בן 5", מספר מרדכי שנוולד. "דוד מאיר היה אהוב עליי במיוחד, הוא היה משחק איתנו הרבה. לא לקחו אותי ללוויה שלו, אבל כעבור שנה הייתי באזכרה, ושם הקרינו קטע וידאו שמראה אותו מנגן בכינור. בדרך חזור אמרתי להורים שלי: כזה אני רוצה".
התקרית שבה נפצע שנוולד אירעה בתחילת נובמבר, ימים ספורים לאחר הכניסה הקרקעית הנרחבת לרצועה. "כשהתחמושת אצלנו בטנק כמעט אזלה, יצרתי קשר עם אחד הטנקים הסמוכים, וסיכמנו שאקח מהם כמה פגזים. כעבור רגע נפתחה לעברנו אש כבדה. במקביל קיבלנו מודיעין על כך שמחבלי חמאס מנצלים את העובדה שחלק מהכוח התרחק, ויוצאים להתקפה. אמרתי לנהג 'תניע', והוא ניסה להניע ולא הצליח. יצאתי מהטנק כדי לנסות לתקן את התקלה. פתחתי את המנוע, תיקנתי, והטנק הצליח להניע, ברוך השם. אבל כשהייתי בדרך חזרה פנימה, חטפתי טיל נ"ט בגב. בנס הוא לא התפוצץ. אם היה עליי אפוד קרמי, אני יכול לומר בוודאות שהטיל היה מתפוצץ, כי הפגיעה בחפץ קשה מפעילה אותו. כמובן, הפגיעה עצמה העיפה אותי ונפצעתי באורח שהוגדר קשה עד אנוש. נשברו לי 11 מתוך 12 הצלעות של צד שמאל, גם האגן נשבר, והריאות התמלאו בדם".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
