בחודש הבא תציין שוערת העבר המצטיינת איריס אנטמן שנה כמאמנת נבחרת הנשים של גיאורגיה, שאחראית גם על הנבחרות הצעירות במדינה. אנטמן היא חלק בלתי נפרד מכדורגל הנשים בארץ, מאז נוסד הענף בסוף שנות התשעים. המעבר שלה לאירופה – הראשון אי פעם של מאמנת ישראלית – התאפשר בזכות מיזם מצוינות של אופ"א, הגוף המנהל של הכדורגל באירופה. "באופ"א גילו שהרבה מאמנות נתקעות בשלב מסוים בקריירה ומתקשות להתקדם", היא מספרת. "המיזם ביקש להעצים נשים כמוני דרך הצגת הכדורגל האירופי בפניהן, יצירת חיבורים עם אנשי מקצוע ולמידת דברים חדשים".
את המיזם הוביל המאמן הדני נילס נילסן. במשך שנתיים נסעה אנטמן כמה פעמים לביקורים בשווייץ, שנמשכו שבוע־שבועיים, והשתתפה עם מאמנות אחרות בפעילות כדורגל במדינה. הרבה מחששותיה בתחום האימון התפוגגו במהלך המפגשים. "גיליתי שהשד באמת לא כל כך נורא, ושהרבה מהדברים כבר עשיתי בעצמי בעבר", היא אומרת. "הפרויקט הראה לי שאני מתאימה לרמות הגבוהות. נשים כל הזמן צריכות לקבל את האישור שהן טובות, ועד שזה לא מצוין ומאה אחוז הן מרגישות שמשהו חסר. אצל גברים האינסטינקט הראשון הוא קודם כול לעשות ולהיות אמיצים. מאמנות אחרות שפגשתי במיזם דיברו איתי על החשיבה הלא נכונה הזאת, וכולנו הבנו שחשוב ללמוד להתנהל אחרת".
לקראת סיום המיזם הגישה אופ"א לאנטמן שתי הצעות אימון שהגיעו עבורה: אחת מערב הסעודית, לא פחות, והאחרת מגיאורגיה. "הליגה בסעודיה עדיין לא באיכות גבוהה", מסבירה אנטמן, "אבל חשוב להם לפתח את ספורט הנשים בשביל הנראוּת, והם משקיעים בו הרבה כסף. זה נשמע מסקרן, אבל הרגשתי שכרגע זה עדיין לא הזמן הנכון להגיע למדינה שלא ארגיש בה בטוחה.
״אצל גברים כל משחק פנימי באימון הוא מלחמת עולם, עם מריבות וצעקות. אצל הנשים, אם תעצור ותשאל אותן מה התוצאה, רובן בכלל לא יזכרו אותה״
"מהר מאוד החלטתי להסכים להצעה מגיאורגיה. בעלי משה תמך בי מהרגע הראשון ואמר שאני חייבת ללכת על זה. בפגישת ההיכרות בזום התחברתי מיד לראשי ההתאחדות הגיאורגית, ששלושתם שחקני עבר שרוב הקריירה שיחקו בגרמניה. אחרי כמה שנים שהם קידמו את נבחרת הגברים הם הרגישו שהגיע הזמן להשקיע גם בנשים. בשיחה הרגשתי שזה אמיתי, שהם לא מוכרים לי סיפורים, ובהמשך התברר שאכן כך".
באפריל שעבר טסה אנטמן לבדוק את השטח. כמה שבועות לאחר מכן עברה לבדה לגור בטביליסי, בירת גיאורגיה. "התחושה כאן היא כמו בישראל בשנות התשעים. האנשים אדיבים וחמים, ואני גרה באזור מרכזי ונוח ומרגישה בבית, עד כמה שאפשר. אני לא אדם שיוצא הרבה, והאמת היא שראיתי את העיר רק כשבעלי בא לבקר.
"היא אוהבת ש"יש אנשים שכיף לעבוד איתם", אבל נדרש לה זמן להתרגל לתרבות ולמוסר העבודה. "אנשים כאן תמיד יאחרו לפגישה", היא מתלוננת. "המשכורות נמוכות, ואנשים חיים מהיד לפה, בלי תקווה ובלי יכולת לטוס לארץ אחרת או לצאת לחופשות. לכן כולם קמים כאן מאוחר ומעבירים את היום בעצלתיים. יש עכשיו רצון לשנות את המנטליות של הדור הצעיר כדי להתקרב לאירופה ולהתקדם".
נבחרת כדורגל הנשים הלאומית של גיאורגיה לא ניצחה במשך חמש שנים רצופות. "יש כאן שתי ליגות נשים פעילות עם הרבה כישרונות וחומר גלם טוב", אומרת אנטמן, "אבל הן לא זכו ללמוד יסודות או טקטיקה, מה שהופך את המשחק שלהן לפראי. זה לא בהכרח דבר רע, רק דורש מציאת איזון, עם סדר על המגרש וכללים ברורים".
בתחילת הדרך היא ערכה שיחות אישיות עם כל השחקניות. "רציתי להבין מה החלום שלהן, כי לא מעניין אותי להעביר את הזמן סתם. כולן ענו בשקט, חצי מכווצות, שהן רוצות לשחק בקבוצה באירופה. אז יום אחד פתחתי את החלון וצרחתי אליהן: 'אני רוצה לאמן את הקבוצה הכי טובה באירופה'. הן הסתכלו עליי וחשבו שהשתגעתי. לאחר מכן הסברתי להן שהן צריכות לדבר על החלום שלהן, לתלות שלט מעל המיטה ובכל בוקר להגיד את זה לעצמן, אחרת זה לא יקרה".
כדי לגרום לשחקניות הנבחרת להפנים את האני מאמין שלה, משתמשת אנטמן במגוון כלים יצירתיים. "הרכיבים הכי חשובים בעיניי הן התשוקה לניצחון ובניית נבחרת בריאה, עם שחקניות שמכבדות זו את זו והופכות למשפחה", היא אומרת. "אצל גברים כל משחק פנימי באימון הוא מלחמת עולם, עם מריבות וצעקות, אבל אצל נשים – אם תעצור ותשאל אותן מה התוצאה, רובן בכלל לא יזכרו אותה. אז היום בסוף כל אימון יש לנו תחרות, והמנצחת זוכה בתמונה מיוחדת. בנוסף קניתי להן מטקות ושש בש, ואני מעודדת אותן להתחרות כל הזמן".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
