שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, נעם סולברג וחאלד כבוב קיבלו באופן חלקי בקשת רשות ערעור שהגיש ערוץ 10 על חיובו לפצות בגין הוצאת לשון הרע את השרה מירי רגב. בפסק הדין נחלקו שלושת השופטים בדעותיהם, אך בתוצאה המעשית, על פי דעות השופטים נעם סולברג וחאלד כבוב, הוחזר התיק לבית משפט השלום להמשך בירור טענת העיתונאות האחראית שנטענה על-ידי המערערים. השופט יצחק עמית סבר כי יש לקבל את הערעור ולבטל את החיוב בפיצוי.
ברקע לפסק הדין עומדת סדרת פרסומים שפורסמו על ידי הכתב ספי עובדיה בחדשות 10 בשלהי חודש אוגוסט 2015, תחת הכותרת "מירי רגב והמיליונים". במוקד הפרסומים עמדה הקלטת שיחה בין רגב לבין בכירים במשרד התרבות והספורט, שבמסגרתה, לפי הפרסומים, נעשה ניסיון לבצע 'תיאום גרסאות', בנוגע להעברת 2.5 מיליון שקלים למשרד הפרסום "יהושע TBWA", שבראשו עומד הפרסומאי רמי יהושע, במסגרת פרויקט "לא לדאוגוסט", שהוּבל על-ידי משרד התרבות והספורט. בפרסומים נטען כי העברת הכספים נעשתה בניגוד לחוק, שלא באמצעות לשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ) וללא מכרז. עוד נטען כי בין נמען הכספים, רמי יהושע, לבין השרה רגב, התקיימו קשרים לפני ביצוע ההתקשרות בין משרדו לבין משרד התרבות והספורט. תביעת לשון הרע שהגיש הפרסומאי יהושע נגד המערערים הסתיימה בפשרה, במסגרתה פרסמו המערערים הודעה מטעמם במבזק החדשות ששודר בערוץ 10, שבו נאמר כי "לא היתה היכרות מוקדמת בין יהושע לבין שרת התרבות והספורט".
רגב הגישה אף היא תביעת לשון הרע נגד המערערים, לבית משפט השלום בירושלים, אך זו נדחתה לאחר שנקבע כי למשיבים עומדת הגנת העיתונאות האחראית. רגב ערערה על תוצאה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר קיבל את הערעור, תוך שהוא דוחה את טענות המערערים להגנת אמת הפרסום ולהגנת העיתונאות האחראית. על כך נסובה בקשת רשות הערעור דנן.
השופט סולברג קבע בפסק דינו כי אין לאמץ בישראל את הלכת Sullivan האמריקנית, שלפיה בתביעת לשון הרע של איש ציבור נגד מפרסם, על איש הציבור להוכיח כי המפרסם פעל מתוך כוונת זדון או נהג בפזיזות או בקלות דעת. משורה של טעמים שנפרשו בחוות דעתו, קבע השופט סולברג כי הלכת Sullivan אינה מתאימה לדין הישראלי, ואין מקום לאמצה. נוסף לאמור, קבע השופט סולברג, כי לא חל השתק שיפוטי כלפי ערוץ 10 ואנשיו מכוח הסכם הפשרה שכרתו עם יהושע, המונע מהם לטעון טענת אמת הפרסום. במישור התוצאה, סבר השופט סולברג, כי יש לדחות את הערעור, שכן אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן לא עומדת למערערים הגנת אמת הפרסום והגנת העיתונאות האחראית. השופט כבוב הצטרף לדעתו של השופט סולברג כי המערערים אינם מושתקים מלטעון להגנת אמת הפרסום; והוסיף מספר הערות על אי-ההתאמה של הלכת Sullivan האמריקנית, לדין הישראלי.
לצד זאת, השופט כבוב סבר כי לנוכח החשיבות הרבה של פרסומים עיתונאיים על אודות שחיתות שלטונית או ציבורית, ובשים לב למתח שמתעורר מקום בו פרסום עיתונאי כאמור מבוסס על מקור חסוי, באופן המונע מהעיתונאי להביא את ראיותיו באשר לאמיתות הפרסום לבית המשפט – יש לאפשר לספי עובדיה להיחקר בחקירה נגדית על גרסתו באשר לאיכות תחקירו; ובנסיבות מסוימות ניתן יהיה לקבוע, על בסיס עדותו, כי עומדת לו הגנת 'העיתונאות האחראית', גם בלי להביא את המקור למתן עדות. זאת, כאשר העיתונאי האמין בכנות ובאופן סביר, בזמן אמת, באמיתות הפרסום; כאשר לא היה ניתן לאתר בשקידה סבירה ראיות חיצוניות שבכוחן לאשש או לשלול את נכונות הפרסום, זולת המקור החסוי; וכאשר התקיימו יתר תנאי הגנת העיתונאות האחראית, ובראשן, החובה לתת זכות תגובה הולמת למושא הכתבה, ולהקפיד על כך שהלה יידע היטב מה העובדות המיוחסות לו.
אשר לתוצאה – השופט כבוב סבר כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לשם השלמת הקביעות העובדתיות הרלוונטיות בתיק, וזאת בשים לב לאמות המידה שנקבעו בפסק הדין.
השופט עמית הסכים עם קביעות השופטים סולברג ו-כבוב, כי המערערים אינם מושתקים מלטעון להגנת "אמת דיברתי" בשל הסכם הפשרה, וכי אין להחיל את הלכת Sullivan במשפט הישראלי. לצד זאת, לעמדתו של השופט עמית, יש לקבל את הערעור ולקבוע כי עומדת למערערים ההגנה של עיתונאות אחראית כך שאין לחייבם בגין לשון הרע. זאת, בהינתן שהפרסומים מושא הדיון עניינם בתחקיר הנוגע לנבחרי ציבור ובעיתונות חוקרת, הראויה במיוחד להגנה של עיתונאות אחראית; הפרסום בכללותו התמקד בכך שהקמפיין הפרסומי נעשה שלא באמצעות לשכת הפרסום הממשלתית וללא מכרז, להבדיל מסוגיית ההיכרות המוקדמת של המעורבים; והפרסום התבסס על מספר מקורות שהוצלבו, בין היתר, תרשומות שערך העיתונאי במהלך שיחותיו עם מקורותיו, וראיה חפצית בדמות הקלטת ישיבה.
השופט עמית סבר כי מסקנה אחרת מצמצמת את הגנת העיתונאות האחראית. הודגש כי מבחני העזר לקביעת תחולת הגנה זו אינם מצטברים, וכי ראוי לבחון את הפרסום כמכלול תוך בחינת המסר הכללי על פי מהותו. אין לכפות על עיתונאי לגלות את מקורותיו, אך השמירה על חיסיון המקורות אינה סותמת את הגולל על הגנת העיתונאות האחראית. עיתונאי הטוען להתקיימות ההגנה נדרש להוכיחה באמצעות ראיות, ולשם כך עליו לתעד את התנהלותו מול מקורותיו ואת פעולות התחקיר שביצע. כמו כן, יש ליתן לאיש הציבור שהות סבירה ומספקת למתן תגובתו לפרסום, וככלל, פנייה למושא הפרסום זמן קצר לפני הפרסום, אינה עומדת ברף זה.
לאור המחלוקת בין חברי ההרכב הצטרף השופט סולברג לדעת השופט כבוב, לגבי השבת הדיון בטענת הגנת העיתונאות האחראית לבית משפט השלום, ובכך הערעור התקבל רק בחלקו, ברוב דעות.
