היא גילתה את הבשורה האיומה דרך הוואטסאפ, כמעט במקרה. זו הייתה שבת קיצית באוגוסט האחרון. אתרי החדשות הוציאו "פושים" על פיגוע בחווארה, ובקבוצות של אנשי תקשורת החלו לרוץ תצלומים של תעודות זהות השייכות ככל הנראה לקורבנות. "למרבה הזעזוע, הפלסטינים בזירה צילמו את התעודות של הנרצחים והתחילו להפיץ ברשתות החברתיות, כאילו להתהדר בכך שרצחו יהודים. וככה, כשאני יושבת על הספה בסלון שלי, ראיתי פתאום את השם של הדוד סיילס, אח של אמא, והשם של בנו אביעד. מתברר שהם לקחו את הרכב למוסך בחווארה, ובזמן שהמתינו שם לתיקון, מחבל הגיע וירה בהם מטווח קצר.
"התקשרתי לאמא שלי, לשאול אותה אם שמעה משהו, אם היא בכלל יודעת שהם היו שם. היא אמרה לי: 'אל תספרי לאף אחד. זה לא מתפקידך להתקשר'. שמרתי את זה לעצמי עד שהגיעה ההודעה הרשמית", מספרת העיתונאית ומגישת החדשות ליטל שמש.
בימים אלו יוצא לאור ספר הביכורים שלה הנושא את השם הישיר מאוד, "כמה שווה יהודי מת" (הוצאת סלע מאיר). הקשר לשני המתים שלה נראה מתבקש, אפילו פרקטי, כי בספר מפורטות האפשרויות להגשת תביעה נגד משלחי מחבלים. אבל שמש, מתברר, התחילה לכתוב אותו עוד לפני הפיגוע. "כעיתונאית אני מלווה כבר הרבה שנים את סוגיית התשלומים שהרשות הפלסטינית מעבירה למחבלים. ועם זאת, ברגע שהטרור הכה במשפחה שלי, ראיתי מקרוב כמה הסוגיה הזו חשובה. אותו מחבל חמאס שיצא משכם וירה בדוד שלי ובבנו, נמלט לג'נין ובמשך חצי שנה מצא מקלט בחסות הרשות הפלסטינית.
"זריקת בקבוק תבערה על מכונית שווה למחבל 4,000 שקלים. דקירה ופציעת נער יהודי באורח אנוש – 6,000 שקלים"
"הדוד שלי נסע אל מוסכניק שהוא מכיר כבר עשרות שנים. הוא מבחינתו חשב שיש לו חברים בחווארה, הרגיש בטוח במקום הזה. כנהג הסעות הוא הגיע לעיתים קרובות גם לחברון ולמקומות נוספים באזור. האמין בדו־קיום, האמין באנשים. לצערי, הנאיביות הזאת הייתה שגויה. הוא לא הבין שזו תרבות שמעודדת רצח".
בספר מפורטים אפיקי ההכנסה של הרשות הפלסטינית עצמה, התשלומים המועברים אליה מישראל, והסכומים שהיא מעבירה מדי חודש לרוצחים. שיטה שזכתה כבר לכינוי הנורא "Pay for slay", תשלום עבור הרג. למשל: "זריקת בקבוק תבערה על מכונית שווה למחבל 4,000 שקלים. דקירה ופציעת נער יהודי באורח אנוש – 6,000 שקלים", מדגים הספר על פי מקרים שהיו. הנתונים מבוססים על פרסום ביומון הפלסטיני "אל־חייאת אל־ג'דידה" של טבלת השכר שבה המשתנה המשפיע הוא משך הזמן שהאסיר יושב בכלא, הנגזר מחומרת העבירה שביצע. "כבר מהשנה החמישית למאסר, המחבל מרוויח יותר מהשכר הממוצע בקרב הפלסטינים והרבה מעבר לשכר המינימום אצלם", מוסיפה שמש. "עבדאללה ברגותי, ממפקדי הזרוע הצבאית של חמאס ביו"ש, נידון בנובמבר 2004 ל־67 מאסרי עולם. לאורך 20 שנה אחר כך הוא קיבל למעלה ממיליון שקלים במצטבר".
מהמידע שנחשפת אליו בכתיבת הספר, מה הפתיע אותך במיוחד?
"רובנו יודעים שהרשות הפלסטינית משלמת למחבלים שיושבים בכלא הישראלי, אבל אנחנו לא בהכרח יודעים שהיא משלמת גם לתושבי עזה ולערבים־ישראלים שעושים פיגוע. היא אפילו נותנת בונוס למחבל שהוא תושב מזרח ירושלים או אזרח ישראל.
"ראיינתי לספר את עו"ד מוריס הירש, שהיה חלק מהתביעה הצבאית ביו"ש. הוא סיפר על תיקים שבהם סנגורים של מחבלים ביקשו להטיל על הלקוחות שלהם עונש כבד יותר, כדי שיעמדו ברף הנדרש לקבלת בונוסים מהרשות הפלסטינית. איפה נשמע כדבר הזה? ואנחנו במשך שנים מספרים לעצמנו שיש פה ישות מדינית שרוצה לחיות בשלום. היא לא".
מסלול עוקף חוק
מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, אומרת שמש, רק המחישה עד כמה הרשות הפלסטינית נגועה בתמיכה בטרור, ועד כמה נוראות ההשלכות. "אנחנו חייבים להבין שמבצע צבאי לטיפול באיום הטילים או המנהרות לא באמת יעזור לנו. צריך לעקור את מכונת הרצח מהשורש, ולשם כך צריך להתחיל בדה־נאציפיקציה של הפלסטינים".
לא רק מדינת ישראל עושה את הטעויות שמאפשרות למפלצת להתקיים ולשגשג, אומרת שמש. "זה נכון לכל מדינות העולם: בעוד יד אחת שלהן נלחמת בטרור, יד שנייה ממשיכה להזרים לו חמצן. כך למשל ארצות הברית, שבשנת 2018 קיבלה את 'חוק טיילור פורס', ומאז היא מנסה לעקוף אותו".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
