בחודשים האחרונים, השמיים בכו איתנו בלוויות, הרוע איחד בינינו וקירב בין תהומות חברתיים ועכשיו הגיעה השעה שהטבע דוחף אותנו החוצה, בחזרה לחיים. נדמה לרגעים שלדבר על פריחה בדרום זה כמעט אוקסימורון של המציאות, אבל עובדה, הבתרונות שוב הוריקו, הציפורים – שנדמו למשך שבועות ארוכים כשריח המוות עלה מהקיבוצים – חזרו לצייץ אחרי הגשמים, והכלניות, כן, גם הן הופיעו ואיתן הסימבוליות המתבקשת במושג "דרום אדום" והשאלה מה עושים עם החג השנתי.
למארגני הפסטיבל היה ברור שההתאמות לתקופה ייעשו אבל כשיצאו הפרסומים הראשונים על קיומו התעורר זעם מצד חלק מתושבי העוטף. המחשבה שמבקרים מכל הארץ יגיעו לשבילים השוממים מבני המקום ובין צילומים בשדות הפורחים יציצו לעבר אזורי הטבח הייתה מבחינתם בלתי נסבלת. מתוך הקשבה לקולות אלה שינו המארגנים שוב ושוב את התוכנית וצמצמו את האירועים אך בכל זאת ביקשו לקיים באופן סמלי את "דרום אדום" כדי להחזיר את החיים לאזור ולתת לעסקים המקומיים אוויר כלכלי עם מבקרים וקונים מרחבי הארץ. כך לבסוף הוחלט על קיומה של "צעדת הכלניות" לזכרו של ראש המועצה אופיר ליבשטיין, שנפל בהגנה על כפר עזה ב־7 באוקטובר, וכן סדנאות וסיורים שמקיימים עסקים מקומיים בצפון הנגב ובאזורים שנפגעו קצת פחות ותושביהם לא פונו.
"עבדנו קשה מאוד לקראת האירוע", אומרת דורון נחמני־אשטן, מנהלת עמותת התיירות "שקמה בשור", שמפיקה מדי שנה את דרום אדום, "יש כאן התרגשות על זה שהצלחנו לקיים את צעדת הכלניות לזכר אופיר, כי היה לנו חשוב לקיים את המסורת הזאת. והצלחנו גם לעלות בזמן עם אפליקציה שנותנת אפשרות לאנשים לצעוד איתנו גם מרחוק ולהפוך את הצעדה השנה לצעדה עם מספר הצועדים הכי גדול אי פעם". לצעדה הצטרפו המוני אנשים מרחבי העולם, ויחד צעדו כ־3,000,000 צעדים.
עברתם הרבה עם דרום אדום השנה.
"כשעוד רק החלטנו לקיים לא תיארנו לעצמנו שבפברואר עוד לא נהיה אחרי. לא חשבנו שעוד כולנו נהיה מפונים, שהחטופים לא יחזרו והמלחמה עדיין תימשך. גם מבחינה מקצועית זו הייתה תקופה מאתגרת כי כל הזמן שינינו והתאמנו תוך כדי תנועה – בהתחלה ביטלנו את כל מה שהופך את האירוע לפסטיבל והשארנו רק את דרום אדום, וחשבנו שנעשה מרוץ להשבת החטופים ואז לזכר אופיר, בהמשך הפכנו את המרוץ לצעדת הכלניות אבל הבנו שההמוניות תהיה חגיגית מדי, אז שוב שינינו והפכנו אותה לאירוע מצומצם שאליו מגיעים תושבי האזור. ובכל זאת ניסינו למצוא דרך שעוד אנשים יטלו חלק בצעדה, אז החבר'ה המדהימים ממיקרוסופט פיתחו את האפליקציה. הרגישות, השיווק, התמחור וכל השפה היו צריכים להשתנות. השתדלנו לדבר את התקופה ולא להכאיב לאף אחד, ומצד שני להיות שם בשביל העסקים שחיכו לזה ולנסות להעביר מסר של תקווה.
"דרום אדום משדר שמחה, הפנינג עם פיקניק בכלניות, ירידים והמון עם ישראל, והשנה מראש כבר לא תכננו אותו ככה, אלא רצינו לעשות אירועים ממוקדים ובאזורים מרוחקים מהמועצות אשכול ושער הנגב. אבל המותג כל כך מזוהה עם האזורים, שעצם השימוש בשם כבר העלה התנגדות, עוד לפני שהבינו שהקונספט השתנה. הייתה פה קהילה שהרגישה פגועה מעצם הרעיון בכלל, הם הרגישו שזה פוגע בזכרם של יקיריהם או בחטופים וגם במסר של המאבק ולכן לא היה לנו ספק שאנחנו מבטלים. צעדת הכלניות הייתה התעקשות של מועצת שער הנגב ושל משפחת ליבשטיין, כי זו דרכם להנציח את אופיר ולדעתי גם לזה יש מקום".
כמי שלא גרה בדרום אבל הגיעה לדרום אדום, הרגשתי שקיומו של האירוע הוא חשוב, ברור שהתושבים עוד לא חזרו ויש עוד הרבה לעבור ולשקם אבל חשוב שהמקום לא יהפוך להיות רק אנדרטה, אנחנו ממשיכים בו חיים כאמירה כלל־ישראלית.
"אני תושבת אשכול וישנה החוויה האישית שלי, מה שעברתי והאנשים שאני מכירה שאינם או שחטופים. אבל אני מפרידה את זה מההיבט המקצועי, אני לא רוצה שהמקום הזה יהפוך להיות תיירות מלחמה ושרק הזיכרון יהיה המיתוג שלנו לנצח".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
