שגרת מלחמה
הכי גרוע שיכול היה לקרות כבר קרה. אנחנו כבר חצי שנה באי ודאות, בתוך הבוץ, ולא יודעים מתי זה ייגמר. המדינה מפצה, אבל הפיצויים מגיעים מאוחר והחובות מצטברים. אני ממשיך לשלם שכירות על הדירה ועל החנות בקריית־שמונה. אני מקבל גם 200 שקל ליום כי אני מפונה עצמאית, לא למלון.
שמחת תורה
הייתי אצל בת הזוג שלי בנהריה. מיד כששמענו על המלחמה נסעתי לקריית־שמונה, כי הילד שלי היה שם. העברנו את היום הזה מול החדשות. ביום ראשון בבוקר כבר התחילו שם ההפגזות. שכרתי צימר במגדל ונסעתי לשם יחד עם גרושתי והילד. זה מקום אסטרטגי – מספיק רחוק מהצפון, מספיק רחוק מהדרום.אחרי שבוע וחצי הבנתי שזה לא ייגמר בקרוב, ושאי אפשר לשכור צימר לנצח, אז נסעתי לקריית־שמונה והבאתי את הקראוון שלי למגדל. מאז אני גר וגם קצת עובד פה, וגרושתי והילד עברו לצפת.
התמודדות
גדלתי בקריית־שמונה, בצל המלחמות. מאז פרוץ המלחמה עלו לי זכרונות קשים מהילדות בעיר. קשה להתמודד עם המצב הזה, אבל אני מטפל בעצמי. הילד שלי, בן שלוש וחצי, בקושי מדבר אבל שואל בכל מקום אם יש בו ממ"ד. אני רואה אצלו את כל מה שעברתי בעצמי כילד.
