מחשבות רבות מעסיקות את מוחם של לוחמי צה"ל ברצועת עזה: האם הציוד תקין, מה מצב החיפוי של חיל האוויר, מאיפה יצוץ המחבל הבא. אבל לצד הדריכות הקרבית והמתח המבצעי, רבים ממשרתי המילואים הוטרדו ממחשבות מסוג אחר לחלוטין.
"נלחמתי ובמקביל חשבתי על חשבון הבנק", מספר עומר חלפון, מילואימניק בסיירת חטיבת הנגב, שבמשך שלושה חודשים לחם בתוך שטח הרצועה. "כשיש לך אישה וילדים, והוצאות גבוהות כמו מעונות, שכר דירה וקניות בסופר, הכסף חייב להיכנס קבוע לבנק", הוא אומר. "אנחנו ממש לא רעבים ללחם", מוסיף עומר, "אבל אשתי נשארה לבד עם שלושה ילדים ולא יכלה לצאת לעבודה. בהתחלה היא גם לא יכלה לצאת לחתום אבטלה, עד שהרמנו טלפונים ושלחנו מכתבים וזה הסתדר. המענקים מקרן הסיוע של הצבא עבדו כמו שצריך. בדרך כלל אני זה שדואג לכרטיסי האשראי ולתשלומים השונים, עכשיו אשתי הייתה צריכה לעשות את זה. היא לביאה ממש".
חלפון (27), תושב נתניה, עובד כמנהל פרויקטים בחברת הבנייה אפקון. הוא הוקפץ לעזה ב־8 באוקטובר, ונלחם שם עד סוף דצמבר. אחד הקשיים שחווה היה במעבר מהמלחמה לשגרה בבית ובעבודה. "רגע אחד אתה בעזה, ופתאום חוזרים לעבודה וצריך לדבר עם קבלנים, מפעלים ואנשי מקצוע. ההסתגלות הזאת לא פשוטה, ויש עומס רגשי. צריך להיזכר איך לעשות הכול. עד שאני מתרגל לאט לאט, תכף אחזור שוב למילואים. היו פרויקטים שנעצרו ברגע שהוקפצתי, וכשחזרתי לקח לי זמן להבין מה המצב שם, איך עובדים ועם מי מדברים. הרגשתי כאילו אני ביום הראשון בעבודה, למרות שאני שם שנתיים. בחברה הבינו, נתנו לי אוויר ולא הרגשתי לחץ, אבל אני הרגשתי תסכול כי רציתי להתקדם".
בין הכיסאות
כמו חלפון, אלפי משרתי מילואים שהתמודדו עם האתגרים הכלכליים גם בזמן הלחימה, מנסים כעת לנווט את דרכם לשגרה. השכירים שביניהם, שהם הרוב הגדול, נדרשים להתרגל מחדש לעולם העבודה, ולהדביק את הפער מול מי שלא גויסו, כולל חשש ממשי מפיטורים במקרים לא מעטים. העצמאים, שניסו להחזיק את העסק בשלט רחוק ולשלם את כל החשבונות כנדרש, עורכים בקרת נזקים, מדביקים חלק מהפערים ועושים גם הם את צעדיהם לעבר השגרה. לפי נתונים שפרסם השבוע משרד האוצר, בהתאם לאומדני סקר כוח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחודש דצמבר נעדרו ממקום עבודתם כ־148 אלף שכירים בשל גיוס למילואים. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, כ־90 אחוזים ממשרתי המילואים הם שכירים.
אביב רוזנמן (32), עבד בשנתיים האחרונות כיועץ אסטרטגי בחברת הייעוץ דלויט. חודש לפני המלחמה הוא התפטר מתוך כוונה לעבור לעולם ההון־סיכון, בדגש על מיזמים חברתיים־סביבתיים. "ערב המלחמה הייתי בשלב האחרון של קבלה למשרות מאוד נחשבות, והתלבטתי ביניהן", הוא מספר. "ב־7 באוקטובר הוקפצתי למילואים, כקצין בחטיבה 188. שתי החברות שהתמודדתי עליהן חזרו אליי אחרי חודש ואמרו שהמשרות בוטלו בגלל המלחמה. במשך 104 ימים רצופים הייתי במילואים, בצפון הרצועה ואז במחנות המרכז. עסקתי במנהרות ומיקוש, ובהמשך באיתור איומים על כוחותינו. לפני שבועיים השתחררתי, ולמעשה אני מתחיל את כל התהליך מאפס. השוק כרגע במצב זוועתי. אין משרות, חברות לא מגייסות, ויש המון אי ודאות. חברות בינלאומיות מקפיאות פעילות בארץ, וחברות ישראליות מצמצמות כספים. זו מציאות מאתגרת מאוד.
אביב רוזנמן: "ערב המלחמה הייתי בשלב האחרון של קבלה למשרות נחשבות, והתלבטתי ביניהן. חודש אחרי שהוקפצתי למילואים שתי החברות חזרו אליי ואמרו שבגלל המלחמה המשרות בוטלו"
"בעצם נפלתי בין הכיסאות. אני לא עצמאי שזכאי לפיצויים של עצמאים, ואני גם לא מקבל משכורת מהעבודה כי התפטרתי חודש לפני המלחמה. עזבתי את העבודה בסביבה כלכלית מסוימת בשוק צומח ומבטיח, ופתאום נשאבתי לצבא, ואני מוצא את עצמי במציאות כלכלית אחרת לגמרי".
בעבר היה רוזנמן יועץ פוליטי בכנסת, ואחרי כמה סבבי בחירות החליט לעבור למגזר הפרטי. "אני מרגיש שהמדינה עולה באש ואין הנהגה, והיה לי רצון מסוים לחזור לפוליטיקה. כרגע אני מגיש קורות חיים לכל משרה רלוונטית, כי עוד חודשיים אני מתחתן וצריך למצוא פרנסה. בעולם אידיאלי הייתי ממשיך לעמוד על שלי ומחפש את משרת החלומות, אבל במצב הנוכחי זה מאתגר".
למרות הכול, רוזנמן משתדל לא להתלונן. "אנשים פה התמודדו עם מצבים מסכני חיים, איבדו את הבית והעבודה, מאות אלפים פונו מהבית. אז אני מרגיש שהצרות שלי קטנות לידם. המילואים גם היו בשבילי אי של שפיות, מקום שבו יכולתי לעזור ולתרום. אבל נראה לי שאחרי כמה חודשים אפשר להתמקד בקשיים שלך, גם אם זה לא באותן פרופורציות של אנשים אחרים".
כאשר אני מתעניין אם הוא עסק בחיפוש עבודה תוך כדי המילואים, רוזנמן משיב ש"זה היה כמעט בלתי אפשרי. לא רק בגלל קשיי הזמינות, אלא גם כי מנטלית אתה לא במקום הזה. לצאת ממשימה של חיפוש מחבלים במנהרות ולהיכנס ללינקדאין לחפש עבודה?".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "יומן" של מקור ראשון
