במלחמת יום הכיפורים נלחמו לראשונה תלמידי ישיבות ההסדר, במלחמה הנוכחית נלחמים רבני הציונות הדתית ובניהם. הציבור נחשף לדמויותיהם מעוררות ההשראה של הרב נערן אשחר הי"ד והרב אלישע לוינשטרן הי"ד, וייבדלו לחיים ארוכים דיין בית הדין הרבני הרב אברהם זרביב, ודיין רשת "ארץ חמדה־גזית" הרב אורי סדן. על אלה נוסיף את מועמד הציונות הדתית לרבנות הראשית, הדיין הרב מאיר כהנא, שהיה מ"פ חי"ר וכעת הוא סא"ל בפיקוד העורף, ואת דייני בית הדין הרבני הגדול, הרב אליעזר איגרא והרב ציון לוז, שניהם בוגרי ישיבות הסדר ששירתו כלוחמים בצה"ל. רבנים אלה, ועוד רבים אחרים, מהווים הוכחה ניצחת ששירות משמעותי בצה"ל איננו סותר גדלות בתורה.
בעיניי, רבנים אלה מהווים דגם של תורת חיים שלא נראתה כמותה מאז ימי דוד המלך. מתוך היכרות אישית עם חלקם אני יכול להעיד כי מסלול החיים שלהם הצמיח מתוכם תורת חיים המסוגלת להנחות את החיים בצורה עמוקה הרבה יותר מזו של מי שעברו מסלול אחר. הציונות הדתית ניגשת אפוא לסוגיית תלמוד תורה ושירות צבאי מתוך ביטחון עצמי ואמונה בצדקת דרכה. הצעתי להלן, במענה לשאלה כיצד להגביר את הגיוס החרדי לצה"ל, מבוססת גם על אמון בכוחות החיוביים האצורים בחברה החרדית.
רבים מוטרדים מן השאלה כיצד נוכל להגביר את המעורבות החרדית בנשיאה בנטל הביטחוני והכלכלי של המדינה. זאת מתוך הבנה שצמיחתו המבורכת של הציבור החרדי מחייבת אותו להיות שותף באחריות על כל ממדי החיים בישראל, ולא להצטמצם בשותפות והשפעה על הממד הרוחני. להלן אציע כמה מסקנות ותובנות בנושא זה, המבוססות על שיחות שערכתי עם כמה וכמה חרדים, חלקם משרתים איתי במילואים ברבנות הצבאית, ומתוכם חלק התגייסו בעקבות המלחמה.
חוששים מחילון וגם מהסיכון
המסקנה הראשונה היא ששינוי במגזר החרדי יגיע מלמטה, קרי מהציבור, ולא מלמעלה, דהיינו רבנים או פוליטיקאים. לכן, הסיכוי לשינוי כזה או אחר לא צריך להיבחן לפי עמדותיה של המנהיגות, אלא לפי עמדות הציבור. זאת ועוד, הציבור החרדי מגוון מאד, וכפי שאי אפשר לאפיין את הציונות הדתית לפי אדם מסוים מתוכה, כך לא נכון לעשות זאת לגבי הציבור החרדי. אשר על כן, הצעתי מיועדת לחלק מן הציבור החרדי בלבד.
בנוגע לשירות הצבאי מצאתי כי ההתנגדות של הציבור החרדי לשירות צבאי בנויה על כמה הנחות:
ההנחה הראשונה היא שלומדי תורה מגינים על המדינה לא פחות ואולי יותר ממי שמשרתים בצה"ל, ולכן אין לגייס אותם. משמעות הנחה זו היא התנגדות לגיוס בני ישיבות בגיל הגיוס (21-18), ואף לגיוס אברכים השוקדים על תלמודם. אולם אין בה סתירה לגיוס חרדים עובדים.
ההנחה השנייה היא החשש מחילון בצבא. חשש זה הוא המניע העיקרי להתנגדות החרדית לגיוס לצה"ל. מקורו בתפיסת כור ההיתוך של בן־גוריון, שרבים מהחרדים עדיין מאמינים שמתקיימת בצה"ל (כחיזוק לכך הם קיבלו את האמירה ההזויה של יאיר גולן על חינוך מחדש של בני הציונות הדתית בצה"ל). גיוס החרדים לגדוד הנח"ל החרדי לא הפיג את החשש, שכן רבים מהמתגייסים הם נוער חרדי נושר ולא מהווים חלק ממרכז החברה החרדית.
ההנחה השלישית היא שאחיזה בנשק זרה ליהדות, ונגועה ביהירות של "כוחי ועוצם ידי". הנחה זו מנוגדת כמובן להלכות מלכים לרמב"ם הקובע שמלחמת הגנה היא מצווה.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "שבת" של מקור ראשון
