ביציאה מקריית־שמונה לכיוון צפון עוצר אותנו חייל בנקודת הבקרה, ושואל לאן מועדות פנינו. על הכביש נעים כלי רכב מעטים. ברגע שעוברים את הבטונדות הגבוהות שהוצבו במעלה כביש הגישה למטולה, ההנחיה היא לנסוע במהירות ובמרווחים בין רכב למשנהו. בשער הצהוב פוגש אותנו עופר עמוס, הרבש"ץ של המושבה. הוא מלווה אותנו לחמ"ל, שהוא הבית של חברי כיתת הכוננות.
השם מטולה מגיע מהמילה "תצפית" בערבית. היישוב הצפוני בגליל מוקף בשטח לבנון משלושה כיוונים, ונצפה ב־270 מעלות מהצד השני של הגבול. ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר הוכרזה מטולה כשטח צבאי סגור. כמעט כל נסיעה בכבישי היישוב חשופה לירי טילי נ"ט, שעלול להתרחש בכל רגע, ללא התרעה מוקדמת. המונח "רצועת הביטחון", הפעם בתוך ישראל, נשמע הרבה מאז פרוץ המלחמה ונדמה שהפך כבר לשגור, אבל כשמגיעים לשטח קשה להשלים עם מראות היישובים הנטושים ועם הסכנה המיידית הכרוכה בנסיעה בכבישי ארצנו.
ביום החורפי שבו הגענו למטולה, המראה שלה הזכיר עיירה אירופית. אלא שבמסעדות ובחנויות לא דרכה כף רגל שבועות ארוכים, ובמקום מכוניותיהם של האורחים בחניה של הצימרים ובתי האירוח, חונים כעת טנקים והאמרים צבאיים. מה שנראה קסום במבט ראשון, הופך במהרה למחזה של ייאוש ודכדוך.
"גם כשיש נפילות ופגיעות, בניגוד לאינסטינקט שלנו אנחנו לא רצים אל המקום שנפגע. אנחנו עושים את זה רק בחסות החושך או הערפל"
מכשיר הטלפון של עופר לא מפסיק לקבל הודעות. במהלך השיחה שלנו בוקע קול גם ממכשיר הקשר. מילות הקוד מבשרות על חשש מפני חדירת כלי טיס עוין. עופר ממהר לעדכן את אנשיו בשטח לחדול מפעולותיהם ולהיכנס אל המרחבים המוגנים. כרבש"ץ הוא הכתובת בכל מה שנוגע לביטחון היישוב ותושביו, הצומת שבין כיתת הכוננות, כוחות הצבא באזור והמועצה המקומית. המלחמה הממושכת הזאת הוסיפה לו עוד משימה, הוא אומר: להיות הפסיכולוג של כולם. עופר ממלא את תפקיד הרבש"ץ של מטולה מאז 2016. בשמונה השנים הללו ניסה כמיטב יכולתו להיערך לתרחישים רבים, אבל מה שקורה כעת הוא מעבר לכל דמיון.
"נערכנו תקופה ארוכה לתרחיש דומה למה שקרה בדרום, ובמידה מסוימת אפשר להגיד שהופתענו שזה קרה שם ולא פה", הוא אומר. "אבל ארבעה חודשים של קרב הגנה זה לא משהו שהיה בתוכניות שלנו. כולם פה חזקים ואיתנים, אבל זה לא פשוט. הדבר הכי קשה הוא שאין אופק. חוסר הוודאות מכביד יותר מהכול. כל מעבר ממקום למקום כאן הוא מסוכן, הלחץ תמידי, וכל הדברים האלה מביאים לסף מסוים של התמודדות שצריך לדעת איך מתגברים עליה. אנחנו מנסים לראות כעת איך בכל זאת משחררים את האנשים לפרק זמן שהוא קצת יותר משמעותי וארוך מה־48 שעות שיש להם כיום להתאוורר בכל שבוע עד עשרה ימים. צריך לקחת בחשבון שגם כשיוצאים מגיעים למקומות שהלחץ בהם לא פחות משמעותי. להתמודד עם שני ילדים בחדר קטן של מלון יכול להיות לא פחות קשה, ולפעמים יותר".
בחסות הערפל החורפי
מיד כשהגיעו הידיעות הראשונות בשעה 6:30 בבוקר שבעה באוקטובר, הקפיץ עופר את כיתת הכוננות. הוא היה משוכנע שגם כוחות רדואן של חיזבאללה נמצאים בדרכם לפלישה. ב־6:45 הודיע לילדיו, גרושתו ובת זוגו שכדאי לעזוב את היישוב, וב־7:30 כבר התבשר שכולם בדרכם דרומה. לא חלף זמן רב, וכמעט כל תושבי מטולה עשו את אותה הדרך. רובם השתכנו תחילה במלונות באזור הכינרת, אבל כיום רבים מהם כבר שכרו דירות ברחבי הארץ.
"ככל שעובר הזמן אנשים נקלטים בקהילות אחרות ובמערכות חינוך אחרות", אומר עופר בעוגמה. "עצוב להגיד, אבל מטולה לא תהיה עוד מה שהייתה לפני 7 באוקטובר. ייקח זמן לשקם אותה. וכשאני מדבר על שיקום אני לא מתכוון לבתים וכבישים, זה דבר טכני וקל. צריך יהיה לבנות קהילה מחדש. מטולה הייתה בתקופה תוססת, הגיעו לכאן חבר'ה סטודנטים ממכללת תל־חי, 700 צעירים שהצטרפו ל־1,700 תושבים. קשה לי להאמין שנצליח לשכנע אנשים שרק שוכרים פה בית לחזור. הם יכולים להתרחק 20 קילומטר מהגדר ולהמשיך ללמוד.
"אני מכיר גם מקרים של תושבים ותיקים, שורשיים, בעלי משקים שבנו פה חיים מתוך אהבה, אידיאולוגיה וציונות, שעכשיו קשה להם. גם הבית שלי נמצא ממש על הגדר, והמחשבה שהילדים שלי יחזרו לישון שם עדיין בלתי נתפסת. אבל אנחנו נישאר פה ונקבל את מטולה שאהבנו יותר חזקה ויותר בטוחה. אני מאמין בזה".
לחלקים שלמים במטולה כיתת הכוננות מגיעה רק כאשר התנאים מאפשרים זאת. "גם כשיש נפילות ופגיעות, בניגוד לאינסטינקט שלנו אנחנו לא רצים אל המקום שנפגע", מסביר עופר. "אנחנו עושים את זה רק בחסות החושך או הערפל. הולכים לראות מה קורה בבית, לסגור מים אם צריך, לאטום מה שנדרש. תודה לא־ל, מאז אירוע הנ"ט על רכב שהיה לנו בתחילת המלחמה (שבו שלושה נפצעו באורח קל; ח"ב) לא היו לנו נפגעים, אבל יש נזקים רבים מאוד".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "יומן" של מקור ראשון
