הרבנית ד"ר שרה דרוקמן שנפטרה הבוקר הייתה לא רק אשתו של הרב דרוקמן זצ"ל, אלא דמות מופת ואישיות רבת פעלים וחסד בפני עצמה. כרופאה, כאם למשפחה ברוכת ילדים, וכמי שפתחה יחד עם הרב את ביתם לכל אדם – היא ניחנה במידה עצומה של מסירות נפש, המידה שהייתה מזוהה כל כך גם עם בעלה שנפטר לפני כשנה.
בדיוק לפני 50 שנה נבחרה הרבנית שרה דרוקמן על ידי מועצת ארגוני הנשים ל"אם השנה" הישראלית לשנת 1974. את התואר היא קיבלה בטקס חגיגי שהתקיים במשכן נשיאי ישראל, מידי רעייתו של נשיא המדינה דאז, הגברת נינה קציר. בעיתון מעריב נכתב על הזכייה: "'אם השנה' היא רבנית ורופאה המגדלת שבעה ילדים לתפארת. 'אם השנה' היא הפעם צירוף מופלא של אישה עובדת מחוץ לביתה במקצוע חופשי הרואה את עצמה קודם לכל רעיה לבעלה ואם מסורה לשבעה ילדים (מאז נולדה עוד בת), פלוס ילדה מאומצת, נכה". יו"ר מועצת ארגוני הנשים פנינה הרצוג אמרה לעיתון: "קודם כל היא אם, אבל היא גם סמל, ולכן מצאנו שעליה לצאת מהאלמוניות". הרבנית הסבירה אז: "חשבתי שזה לא בשבילי. טקסים, ורעש סביב וראיונות לעיתונות. אבל הסכמתי כי חשבתי שאת הערכים שאני מנסה להקנות לילדי, אולי אצליח בדרך זאת להעביר גם לאחרים".
בעיתון 'ידיעות אחרונות' כתב אז העיתונאי דוד אפל: "אתה מתבונן באם היושבת מולך המדברת על בעלה בהערצה כנה, על עבודתו למען הכלל, תוך שהיא מצניעה את מעשיה שלה ואת פועלה". הכתב תיאר מכתב תודה שמצא על שולחנה של הרבנית ובו מפקד מחנה צבאי סמוך, מודה לרבנית על הרצאה שנשאה בפני חיילות היחידה על מהות התודעה היהודית. "ואז מתברר", כותב אפל, "שנוסף על תפקידיה הרבים, מוצאת לה ד"ר שרה דרוקמן זמן להרצות בהתנדבות על החינוך לחיי משפחה בפני תלמידי בתי הספר התיכונים הדתיים באזור".
את הכתבה חתם אפל בדברי הערכה לרבנית דרוקמן. "כזו היא דמותה של אם השנה תשל"ד. לא עסקנית ציבור ולא דמות המופיעה בכותרות ולאור הזרקורים. בשקט ובצנעה היא תורמת את חלקה, ואף הרבה למעלה מזה, ליצירת אותו שילוב מופלא ואולי נדיר, של אם למשפחה ברוכת ילדים, של עבודה למען הכלל, ושל התנדבות – תוך שמירה על מסורת ישראל, אותה מסורת שאף בהגדירה מיהי 'אשת חייל', לא השכילה לחבוק את כל מה שחובקים פעליה של הרבנית ד"ר שרה דרוקמן".
הרבנית שרה לבית אפשטיין נולדה בשמחת תורה תרצ"ד בירושלים. אביה יעקב נחום אפשטיין, נודע לימים כאבי המחקר התלמודי בארץ. לאחר שכיהן כפרופסור בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין – הוא נענה להזמנתו של נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, עלה לארץ עם פתיחת האוניברסיטה, הקים בה את המכון הגבוה ללימודי היהדות, וכיהן בו כפרופסור. מפעלו הספרותי הגדול היה הספר 'מבוא לנוסח המשנה' שמשמש עד היום כספר יסוד לכל מחקר מדעי של הספרות התנאית והתלמודית. בגיל 52, חמש שנים לאחר שעלה ארצה, נשא פרופסור אפשטיין לאישה את צפורה לבית דה-בר, שעלתה מהולנד, ולזוג נולדו שלושה ילדים: חיים, שרה, ויסכה.
שרה למדה בבית הספר הדתי 'מעלה' מכיתה א' ועד כיתה י"ב. כילדה, אהבה להתגנב לחדר העבודה של אביה ולהסתכל עליו לומד. לפעמים התלוותה אליו לביקור בביתו של הסופר ש"י עגנון שגר בשכנות לביתם בשכונת תלפיות. עגנון ופרופסור אפשטיין ישבו ודיברו ארוכות, ושרה הקטנה הייתה יושבת לרגלי אביה בשקט.
לתנועת הנוער בני עקיבא היא החלה ללכת בגיל מאוחר יחסית, רק באמצע שנות התיכון. היא הצטרפה לגרעין 'נתיבות' של בני עקיבא, ובסיום התיכון התגייסה, כמקובל אז בתנועה, לשירות בנח"ל. לאחר חודש של טירונות, הצטרפה עם חברי הגרעין שלה להכשרה בקיבוץ שדה אליהו, ועבדה שם רוב הזמן במטבח ובחדר האוכל. שם היא גם הגיעה למסקנה שלא תמצא את עתידה במסגרת קיבוצית. מספר חודשים לאחר מכן יצאה שרה לקומונה וריכזה את סניף רמת גן, הסניף שגם בעלה לימים, הרב דרוקמן, ריכז בנערותו. בתקופה זו היא התגוררה בבית דודה ודודתה בבני ברק, ובמקביל החלה לעבוד בבקרים כמזכירה בשכר בהנהלה הארצית של בני עקיבא. שם, במשרדי ההנהלה, ברחוב אחד העם 108 בתל אביב, היא פגשה לראשונה ברב דרוקמן, שכבר היה אז איש ההנהלה הארצית.
הרב דרוקמן שמע עוד לפני כן סיפורים על רכזת סניף רמת גן, הצנועה והביישנית, והסיפורים מצאו חן בעיניו. הוא שמע למשל שהיא מקפידה להתפלל שלוש תפילות ביום, דבר שלא היה מקובל אז בקרב בנות התנועה. ההכרות היומיומית במשרדי ההנהלה הארצית, שהתפרסו אז בסך הכול על שלושה חדרים קטנים, העמיקה עוד יותר את הרושם החיובי ששרה הותירה עליו. שרה לא הייתה מהדברניות. מידי בוקר היא הייתה מגיעה לחדרה, מבצעת את עבודות המזכירות בשקט ובמסירות, ומפסיקה את עבודתה רק לצורך תפילת מנחה.
עם סיום שירותה בתנועה ועבודתה בהנהלה הארצית שבה שרה להתגורר בבית אמה בירושלים, ופנתה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. המחשבות הראשונות להיות רופאה החלו לקנן בה כבר בשנות התיכון. היא חיפשה מקצוע שבו תוכל לעזור לאנשים. בתחילה חשבה להיות אחות, אך כששיתפה במחשבותיה את חברה לכיתה, שכנעה אותה החברה שמתאים לה יותר להיות רופאה. מתוך כשמונים סטודנטים בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, הייתה שרה הסטודנטית הדתייה היחידה.
הקשר בין הרב דרוקמן לשרה היה אז עדיין בתחילתו. בקיץ 1955, חודשים ספורים לפני שטס לשליחות בארה"ב, הציע הרב דרוקמן לשרה לחבור אליו ללימוד אצל רבו הרצי"ה. הוא שאל את הרב אם שרה תוכל להצטרף ללימוד, והרב הסכים. במשך חודשים ארוכים למד הרצי"ה עם זוג החברים את 'אורות ישראל', חלק מהספר אורות של אביו הראי"ה קוק.
בתקופת השליחות של חיים בארה"ב נשמר הקשר בין השניים באמצעות מכתבים. כשהרב דרוקמן חזר משליחותו אחרי החגים של שנת 1957, הקשר התהדק וכשנה לאחר מכן, בטבת תשי"ט, הם באו בברית הנישואין וקבעו את ביתם בירושלים.
בתום חמש שנים בהן למד הרב דרוקמן בישיבת 'מרכז הרב' ושרה השלימה את לימודי הרפואה שלה, הם נקראו למשימה. הרב דרוקמן התבקש לעמוד בראש הישיבה התיכונית הצעירה 'אור עציון', והמשפחה עברה למרכז שפירא, שם התגוררו הרב והרבנית עד פטירתם. בראשית שנות השישים התגוררו בישוב רק משפחות מעטות, רובן ככולן משפחות של מורים. התושבים שמחו לשמוע ששרה דרוקמן היא רופאה כי יישובי המועצה האזורית היו זקוקים מאוד לרופאים ולאחיות.
גם הרב דרוקמן וגם אשתו היו תמיד אנשים עסוקים. הרב דרוקמן, מלבד היותו ראש ישיבה ואיש חינוך, עסק תמיד גם בצרכי ציבור. הרבנית שרה, יצאה מידי בוקר בשעה מוקדמת לעבודתה כרופאה בחמישה מיישובי המועצה, ובשעות אחר הצהריים והערב קיבלה לא פעם חולים בביתה. ובכל זאת, בלוח הזמנים הצפוף של הרב ואשתו תמיד נמצא הזמן לעשות חסד עם כל אדם, ובבית השוקק חיים וילדים – תמיד נמצא מקום גם לאורחים לא מתוכננים.
בשנת תשמ"ב במהלך המאבק נגד עקירת חבל היישובים בסיני, עברה משפחת דרוקמן להתגורר בעיר ימית. הרב דרוקמן ואשתו הרבנית שרה המשיכו לנסוע לעבודתם גם מחבל הארץ המרוחק. לימים סיפרה הרבנית דרוקמן שאהבה מאוד את תקופת המגורים בימית. "הרגשתי כאילו היו לי כנפיים", היא סיפרה בראיון לעיתון של מרכז שפירא. "כל השנים אנחנו מדברים על מצוות ארץ ישראל, אך בימית הרגשתי שבכל רגע ורגע אנחנו מקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל". עם זאת, הודתה הרבנית שהחיים בצל הפינוי המתקרב היו גם מתוחים. "היו ימים קשים בהם הסתובבתי עם לחץ פיזי בגלל המתח".
בחשוון תשנ"ד נפצע הרב דרוקמן בפיגוע ירי בדרכו לקריית ארבע ונהגו האהוב אפי איובי נהרג. איובי הי"ד הותיר אחריו את אשתו ימימה שהייתה בהריון, עם ארבעה ילדים קטנים. בין המתגייסים לסייע למשפחה, הייתה גם הרבנית דרוקמן. מידי שבוע, במשך כשנתיים, היא הגיעה לבית משפחת איובי בכפר דרום כדי לסייע בעבודות הבית. הרבנית גם הייתה מביאה איתה מכונת תפירה ומתקנת בגדים לא רק עבור בני המשפחה אלא גם עבור תושבים נוספים ביישוב.
הרב חיים דרוקמן זצ"ל נפטר לפני כשנה וחודש. כשבתו הרבנית ברוריה ביננפלד הספידה את אביה – היא הודתה גם לאמה, רעייתו של הרב. "אימא יקרה", היא אמרה, "את במסע מופלא עם אבא 64 שנים ואנחנו נמשיך להיות איתך ולשאת את האור הגדול הזה". מעבר לכל פועלה האישי, הייתה הרבנית דרוקמן שותפתו המלאה של הרב דרוקמן לחיים מלאים של מסירות נפש למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. יהי זכרה ברוך.
