רס"ל (במיל') סדריק גרין בן 23 מתל אביב-יפו, לוחם בגדוד 8208, חטיבה 261, נפל באסון קריסת המבנה במחנה הפליטים אל-מועאזי ברצועת עזה. סיפור חייו הייחודי של גרין ז"ל, מציג בחור עם כוח רצון גדול, שהגיע מהמקומות הקשים ביותר, והפך ללוחם מצטיין.
הוא נולד בפיליפינים ועלה לישראל עם אמו, ובתחילת התיכון החליט לעבוד והפסיק להגיע לבית הספר. משם, ההידרדרות הייתה קלה – הוא התחיל לעסוק בפעילויות בלתי חוקיות, ונפתחו לו חמישה תיקים במשטרה.
נקודת המפנה בחייו, הגיעה ערב אחד, כששוטרים באו לעצור אותו בביתו בעקבות תלונה על אלימות, ומי שפתחה להם את הדלת הייתה אימו. "ביקשתי שהיא לא תראה איך אוזקים אותי, היא התחילה לבכות. פתאום ראיתי כמה אני מקשה עליה, ואיך היא מרגישה לבד", סיפר שנים לאחר מכן.
בנקודה זו הבין סדריק שהוא יעשה הכל כדי לשנות את עצמו, ולגרום לאמא שלו להיות גאה. כשהגיע הצו הראשון, הרגיש סדריק שזאת בדיוק ההזדמנות להגשים את מה שהבטיח לעצמו, ולשנות את דרכיו. "הבנתי שזה הצ'אנס שלי לעשות מה שהאמנתי בו פעם – להגן על המדינה", סיפר בגאווה, "האמנתי שזה ישנה אותי ויאפס אותי ויגרום לאמא להתגאות, שבחרתי בקרבי'".
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. ביום הגיוס, אחרי ששכנע את אימו לחתום על טופס בן יחיד לשירות קרבי, נאמר לו שהוא לא יכול להתגייס בגלל תיק פתוח במשטרה: "אמרו לי לחזור עוד 4 חודשים, וגם אז זה היה בסימן שאלה. החלטתי לא לוותר – זה יהיה יום הגיוס שלי.
"ביקשתי לדבר עם כולם, ישבתי שם כל היום, התחננתי שיגייסו אותי. עד שהגיע קצין שהקשיב לסיפור שלי, ואמר לי 'תעלה לאוטובוס'. אני אפילו לא זוכר את השם שלו, אבל הוא אמר שהוא נותן לי הזדמנות, ולפני כל טעות שאני עושה שאזכור את זה. התחייבתי והתכוונתי לזה".
סדריק עלה לאוטובוס, עם תחושה של תקווה לדרך חדשה, הגיע לגבעתי, והבין שהמסע שלו רק מתחיל. "היה לי קשה מבחינת משמעת. כשנותנים לי הוראות אני מיד רוצה להתווכח ולהגיד 'לא בא לי'. רציתי לשנות את זה בעצמי, עשיתי לעצמי סוויץ' במוח – מעכשיו זה לא מה שאני רוצה, אלא מה שדורשים ממני ומה שצריך לעשות. השינוי הזה הקל עליי", הוא נזכר. "היה לי קשה גם כי אני מגיע מתרבות שונה. איפה שגדלתי כל אחד הגיע ממדינה שונה – הודי, פיליפיני, אפריקאי. כשהגעתי לצבא הייתה תרבות מאוד 'ישראלית', שלא הייתי רגיל אליה".
אחרי שצלח לא מעט אתגרים, סמ"ר גרין סיים את המסלול וקיבל את הכומתה הסגולה. הוא יצא לקורס מ"כים, וחזר לפקד בגדוד שלו על הפלוגה המבצעית. חצי שנה אחר כך יצא גם לקורס סמלים בכירים.
"הרבה חיילים אומרים 'קשה לי, אי אפשר'. אני תמיד אומר 'אפשר, בטח שאפשר, תמיד אפשר'. אני נותן דוגמאות ממה שאני חווה וחוויתי", סיפר לפני שלוש שנים לאתר צה"ל, "כשהייתי צעיר חיפשתי דרך קלה, ומאוד מהר מצאתי את עצמי בבור עמוק. אני אומר לחיילים שלי את מה שהייתי אומר לעצמי הצעיר אם הייתי יכול – לא להיות פזיז, לא ללכת על מה שקל. אין קיצורי דרך. זה מה שאני רוצה שהם ידעו, יחד עם ההבנה שתמיד יש תשובה למה שאנחנו רוצים לעשות, גם אם זה הכי מסובך".
לפני שלוש שנים, כשעמד לפני שחרורו, קיבל את החותמת הסופית כשהתבשר על כך שזכה במצטיין אלוף פיקוד דרום. "בהתחלה לא האמנתי, חשבתי שעובדים עליי בטלפון", הוא שיחזר בחיוך. "חשבתי: 'משהו פה לא הגיוני, אפילו בבית ספר לא קיבלתי הצטיינות, אז פה?'". ההלם הראשוני התחלף בהתרגשות כשסיפר לאמו על ההצטיינות, "היא הייתה מאוד גאה. זה מה שרציתי לעשות מההתחלה, שהיא תתגאה בי. היא אמרה לי שהיא ממש מתרגשת, ושהיא בעצמה רואה את השינוי שאני עברתי. אני מרגיש שהצלחתי".
את האהבה שלו למדינה ולצבא רצה לקחת איתו הלאה, ועם השחרור הוא סיפר כי חשוב לו להשתלב בשירות הביטחון. "גיליתי שזה מה שאני אוהב", הוא נימק בפשטות, "כל פעם שאני שומר, אפילו עכשיו, בדיוק ירדתי משמירה בקו חברון, אני עומד ומרגיש כאילו 'בואנה, אנשים יכולים לישון בשקט בזכותנו. כי אנחנו פה'. זה מה שאני רוצה לעשות כל החיים".
