רגע לפני כניסת שמחת תורה עבר סא"ל יוני הכהן, מג"ד 890 של חטיבת הצנחנים, בין לוחמי הגדוד, כינס את המפקדים, ודרש בדיקה מלאה של הציוד. לא, הוא לא נערך למלחמה, אלא לתרגיל שהיה אמור לצאת לדרך במוצאי החג, ושנועד להתמודד עם מתקפת פתע בגזרה אחרת לגמרי. כשהטלפון שלו צלצל למחרת ב־6:30, הוא הבין מהר את גודל האירוע והקפיץ את הגדוד לדרום.
"היינו צריכים להתחיל תרג"ד משמעותי במוצאי שמחת תורה", הוא מספר. "מיום רביעי ועד שישי, ממש לפני החג, הייתי בהכנות אחרונות לקראתו – מסדרים ונוהל קרב, מוודא שהציוד של כל החיילים ארוז כי עולים לאוטובוסים מיד בצאת החג. בשבת היינו בבסיס נבי־מוסא, ומשם התכוונו לצאת לתרגיל. בבוקר התעוררתי מטלפון של המח"ט שאומר לי שיש בלגן בדרום. מיד אמרתי למפקדים וללוחמים להתכונן ליציאה".
באותן שעות גורליות לא היה גורם בצה"ל שידע מה בדיוק מתרחש בדרום. הדיווחים דיברו על ירי טילים בלתי פוסק, מהומות על הגדר וכמה מוצבים שיש בהם היתקלויות עם מחבלים. האירועים האיומים ביישובים ובקיבוצים טרם נודעו, וכך גם הטבח במסיבת נובה.
"יחד עם הפלוגה המסייעת התחלנו לנוע דרומה", מתאר הכהן. "את פלוגות הקוברה שלחתי למנחת מסוקים כדי שיטוסו איתם לשטח. התחלנו את הלחימה בכפר־עזה וחילצנו שם כמה פצועים. משם עברתי לנחל־עוז לבקשת מג״ד 13, סא"ל תומר גרינברג הי"ד, שאבוא לטהר את המוצב. בדרך לשם הייתה היתקלות קטנה, וכשהגענו לצומת נחל־עוז התלבטנו אם ללכת לקיבוץ או למוצב. אלוף במיל' נעם תיבון, שהגיע גם הוא לשטח, אמר לי לבוא איתו לקיבוץ כי הבן שלו שם, אבל בסוף הצטרף אליו מג"ד סיירת גבעתי ואני הלכתי להילחם במוצב.
"כשהגעתי למוצב", ממשיך הכהן, "קיבלתי טלפון מהרל"שית שלי. היא אמרה שיש לה חבר שנמצא שם עם חברים לוחמים אחרים, ושיש הרוגים, פצועים ומחבלים. התחלנו לטהר את המוצב, שעלה כולו באש. מדלת שפתחנו יצאו 6 גולנצ׳יקים ואיתם הסמג"ד עם כדור בראש. אחריהם מצאנו גם כמה תצפיתניות בחיים. אחרי שחילצנו את כל מי שמצאנו בחיים, השארתי שם את הפלוגה המסייעת להמשיך בטיהור.
"באותו זמן, ארבע הפלוגות האחרות עלו על מסוק, הראשון שנחת בשטח, וירדו ממנו רגע לפני שנגרם שם אסון גדול. אחרי שהלוחם האחרון ירד המסוק חטף טיל, ואז התחילה הלחימה האמיתית במוצב".
בשלב הזה הבנתם את גודל האירוע?
"אני כבר הבנתי כי הייתי בנחל־עוז, אבל החבר'ה שהגיעו במסוקים עוד לא הבינו. על המסיבה עדיין לא ידעתי. עם המסייעת המשכתי לטהר את נחל־עוז, והסמג"ד שלי, בן קיבוץ סעד, שלח שתי פלוגות לבארי ושתי פלוגות לעלומים. בעלומים הם נכנסו להיתקלות עם 15 מחבלים וחיסלו את כולם. בבארי נפצעו שלושה מפק"צים ולוחם אחד נהרג. אז הבנתי שההכנות לתרגיל בעצם הכינו אותנו לקרב כזה, כי כבר היינו במתח מבצעי ועם ציוד ותחמושת".
במשך שלושה ימים נלחם גדוד 890 בעוטף. לוחמיו חיסלו עשרות מחבלים, לקחו בשבי עשרות נוספים והשיגו שליטה מבצעית בזירות רבות. ההיערכות של חיילי הגדוד לתמרון הקרקעי נמשכה שלושה שבועות, והם נכנסו לרצועה כחודש אחרי פרוץ המלחמה.
"ב־5 בנובמבר נכנסנו לשכונת שייח'־עג׳לין שנמצאת על הים, חצינו את מסדרון נצרים ועלינו צפונה מכיוון רימאל", משחזר הכהן. "המשימה שלנו הייתה להכריע את גדוד סברא. במרחב שהגענו אליו היו הרבה מנהרות, בניינים רבי קומות, מטענים ומחבלים שנטמעו באוכלוסייה. נכנסנו להתקפה משוגעת, ולאט לאט טיהרנו את השכונה ממחבלים, אמל"ח ומנהרות.
"כשסיימנו, יחסית מהר, עברנו למשימה הבאה, בשכונת זייתון. במהלך ההתקדמות לשם, 2.5 ק"מ בתוך הרצועה, חיסלנו המון מחבלים וגם מעבדה תת־קרקעית של חמאס, כבשנו את הלשכה של המח"ט שלהם ומצאנו מודיעין חשוב.
"אחרי עשרה ימים נכנסה לתוקף הפסקת האש הראשונה. חזרנו לרימאל והתמקמנו שם, ובמהלך ההפסקה סרקנו את המרחב ומצאנו פירים. לא תקפנו כי הייתה הפוגה, אבל הכנו את המטרות לרגע שאחרי. בסופה יצאנו לתקוף בשג׳אעיה, שם נמצא הגדוד החזק של חמאס. במשך שבועיים וחצי, בהתקפה אוגדתית, חיסלנו הרבה מחבלים, השמדנו בתים ותפסנו שליטה מקו הרכס עד הגבול".
מה רמת ההרס בתשתיות חמאס בשג'אעיה?
"חיסלנו את המג"ד ואת זה שמונה במקומו. זה גדוד שחטף מכל כיוון, טיהור מרחב הכי מקצועי שיש. כל בית, כל נקודה, כל פיר, יום אחרי יום, עבודה סיזיפית אבל בסופה אין אויב, אין מחבלים ואין תשתיות.
"בשלב הזה יצאנו ליומיים של רענון ומיד חזרנו למשימה נוספת במחנות המרכז. בכל אחד משלושת המחנות היו קרבות חטיבתיים מדהימים, שכללו הרבה תחבולות, הוצאת מחבלים מבתי ספר, מארבים והשמדת אויב בצורה משמעותית מאוד. שלשום סיימנו שם ויצאנו עם אוגדה 36"
מה היעד הבא שלכם?
"מטעמי ביטחון מידע אני לא יכול להגיד, אבל נחזור לדרום הרצועה להמשיך את המשימה. אנחנו לא שוכחים שיש בעזה עוד 133 חטופים, לא סיימנו. נטפל בכלים, ננוח קצת, ממש קצת, ונחזור כי יש לנו עוד משימות".
הזכרת את תומר גרינברג, מג"ד 13. היית במרחק 200 מטר מהקרב שהוא נהרג בו.
"תומר היה מהלוחמים הכי טובים שהיו בצה"ל. הוא היה חבר לנשק וחבר אמיתי, זו הייתה זכות גדולה להיות חבר שלו. ניהלתי צוות קרב לא רחוק משם, ולא יכולתי לעזוב. שמעתי את כל הקרב בקשר והבנתי את התוצאות. התחושה לא פשוטה. ביום שאחרי צריך להמשיך להילחם. המפקדים והלוחמים לא מנותקים ממה שקרה. הכי חשוב זה לדבר איתם, להפיק לקחים מקצועיים, לקחת אוויר ולהמשיך הלאה. אחרי המלחמה נלך למשפחות לחבק ולחזק, לעשות מה שאנחנו יכולים".
כמה אתה מופתע מעוצמת הלחימה של חמאס?
"זה אויב רציני שהכין את עצמו טוב, אבל לא היה לו סיכוי. בהרבה מקרים הוא פשוט התקפל וברח. זה אויב פחדן שעובד מתוך האוכלוסייה, מתוך מסגדים ובתי ספר. בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו אין באמת קרבות. אנחנו צבא פי אלף יותר חזק, האויב נרמס ואנחנו מכריעים אותו גדוד אחרי גדוד. אין בלחימה הזו דבר שצה"ל לא יכול לעשות בשיתוף פעולה של טנקים וחיל האוויר.
"אגיד עוד שני דברים, ולא כקלישאה. הראשון, האימונים הכינו את הכוחות לאירוע הזה. בלעדיהם זה לא היה עובד. השקענו באימונים, השתפרנו, וזה עבד טוב מאוד. השני הוא שאנחנו צריכים לבקש סליחה מהדור הזה. חשבנו שהם מפונקים, הם לא. הם מקצועיים, ערכיים ומבינים את המשימה. זו זכות גדולה לפקד עליהם במלחמה".
כמה זמן זה עוד ייקח להערכתך?
"לא יודע. המשימה היא למוטט את חמאס ולהכריע אותו, ואנחנו נהיה שם עד שזה יקרה. הלוחמים הגיעו למלחמה מתוך הבנה של מה המשימה ולמה יש מלחמה. אחד הדברים שעשינו בגדוד זה להדפיס לכל לוחם תמונה של אחד החטופים עם השם שלו ומאיפה הוא נחטף, והם שמו אותה באפוד. כל פעם שיש לאחד הלוחמים קצת קושי או אתגר, הוא מוציא את התמונה, מסתכל בה ומבין מה הוא עושה באל־בורייג' ובזייתון. הם נכנסים כל פעם בענק והם מדהימים. זה לא יכול לקרות בלי להבין את המשמעות של הדבר הזה".
