בסיום הריאיון עם גלית ולדמן, אימו של רס"ן אריאל בן־משה ז"ל שנפל בקרב בקיבוץ רעים, אני מלווה אותה לתחנת הרכבת שממנה תחזור למעלות. בתי הקפה במגדלי עזריאלי שוקקים חיים, ואני שואלת אותה אם התחושה שבמקומות מסוימים החיים חזרו למסלולם, בשעה שהמלחמה עודנה בעיצומה, משמחת או מעציבה אותה. "אני שמחה לראות אנשים מבלים בבתי קפה, צוחקים, עובדים, שמחים. בשביל זה הם נלחמים שם, והם חייבים להמשיך להילחם עד לניצחון", היא משיבה. בעל כורחה היא הפכה לאחד מסמלי המלחמה, אימא לביאה לשישה בנים, ארבעה מהם קצינים. בן נוסף מתחנך בפנימייה צבאית ושואף ללכת בדרכי אחיו. בנה הבכור, לירון בן־משה, הוא חתן התנ"ך העולמי למבוגרים לשנת תשפ"א.
עוד בחייו של אריאל, מפקד פלגה בסיירת מטכ"ל, הספיקה גלית לומר לו כמה היא מעריכה ומעריצה את דרכו. לדבריה, היא העריצה אותו מאז שנולד, תינוק בלונדיני יפהפה. "אריאל כאילו נולד עם כתר. אמרתי לפני שהוא נפל ואני אומרת אחרי כן, נהגתי בו כ'מעשה רבקה' – שמתי עליו את כל יהבי. הוא היה הזרקור של הבית, ילד שכל דבר שהוא נגע בו הצליח, והבנתי את זה ביום שהוא נולד. הייתה לו הילה. האמנתי שהוא יגיע גם לרמטכ"לות". בחייו הקצרים הספיק אריאל להיות מפקד פלוגה בצנחנים, מפקד בבית הספר לקצינים, ומפקד פלגה בסיירת מטכ"ל. הוא הנופל הבכיר ביותר של יחידת הקומנדו היוקרתית במלחנה הנוכחית. השאיר אלמנה, יובל, שלה נישא לפני שנה וחצי.
לוולדמן חשוב שמותו לא יהיה לשווא. "קיבלתי סרטון שלו מביקור במשלחת קצינים באושוויץ. סבתו שרדה את השואה. ברור שהשואה ההיא הייתה גדולה יותר מבחינה מספרית, אבל עכשיו יש לנו כאן שואה כחול לבן. ומול השואה הזו צריך לעשות את מה שאריאל ז"ל אמר שם: 'העגלה ריקה וצריך למלא אותה בנחישות, באהבת הארץ, באהבת האדם, בנתינה, באחווה, ביושרה'".
מאז נפילת בנה היא מוזמנת לספר עליו בפורומים שונים ובתקשורת, ובכל הבמות האלו היא לא בוכה. השנים לימדו אותה להיות חזקה, במיוחד מאז נפרדה מאבי ילדיה לפני 14 שנה, וגידלה אותם כמעט לבדה. "ככה גידלתי את הילדים, לא להישבר. למדתי בחיים שאם אתה חלש יזהו את זה ויפגעו בך. כמו כריש שמריח דם משריטה קטנה".
מתי את כן בוכה?
"אין לי זמן לבכות, אנחנו צריכים לנצח. זכיתי שהבנים שלי משתתפים במלחמה המקודשת והצודקת ביותר שהייתה לנו. מתי אני בוכה? בלילות. אין לילות, זה כבר לא זה. בוכים הרבה וקמים בבוקר ושמים הרבה מייק־אפ ויוצאים לעשייה. צריך להנציח את אריאל, וצריך לנהל את האירוע הזה. אני צריכה לתת כוח לשאר הבנים, לשלוח אותם בחזרה לצבא, לאוניברסיטה, ללימודים. אני נושאת הלפיד של המשפחה, ואני לא יכולה להרשות לעצמי ליפול".
אנחנו מקיימות את הריאיון בקומה ה־38 במגדלי עזריאלי, במשרד שחברתה העמידה לרשותנו. מהחלון נשקפים הקריה, מתחם שרונה ומגדלי העסקים של תל־אביב. "עם כל היופי שאת רואה כאן מסביב, אנחנו בעצם ב־1948. אנחנו בונים הכול מחדש. את מדינת ישראל, את עם ישראל, את השיח במדינה, את הכול", היא אומרת.
למרות המחיר העצום ששילמה, היא לא מחפשת אשמים. "אני חושבת שאשמתו של צה"ל בסיפור הזה היא לא כזאת גדולה; אף על פי שצה"ל לא היה שם בשבעה באוקטובר, המגמה התהפכה אחרי כמה שעות, וחיילי צה"ל התייצבו מכל האוכלוסיות ומכל המקומות כדי לתרום. הם נלחמים ועושים עבודה נפלאה, ומוסרים את נפשם בשביל החטופים".
היא מצטטת דברים שכתב בנה הצעיר אדר, הלומד בפנימייה הצבאית בחיפה, כמו אחיו. במכתב, שמטרתו לחזק את מפקדי צה"ל הסופגים ביקורת מהדרג המדיני, טען אדר: "מתישהו לאחר המתקפה הזאת על המפקדים שמובילים את המערכה, אנשים יתחילו לחשוב פעמיים אם הם רוצים לשרת שם. אחרי שהם יבינו שלא, שכל תפקידם יהיה לספוג אצבעות מאשימות, המדינה פשוט תפשוט רגל מבחינה מוסרית, ויהיו מפקדים שיפעלו לא ממניע טהור אלא מטובות הנאה".
"מי שאמור להנהיג את העם, מוריד את המורל שלו", אומרת האם.
היזהרו בבני עניים
כדי להבין מהיכן צומח קצין כמו אריאל בן־משה, צריך לחזור לילדותה של ולדמן. היא גדלה בכפר־קיש, וכשהייתה בת שנה הוריה התגרשו. אימה עזבה את הארץ ואביה נישא בשנית. במשפחה החדשה שנוצרה היא הייתה "סינדרלה", כהגדרתה.
"בגיל 26 היא נישאה לצור בן־משה מקיבוץ מצובה. השכול אינו זר גם לצור, שאיבד את אחיו אמיר במלחמת יום הכיפורים, ואת אחיינו אשל אמיר בן־משה, שנקרא על שם דודו ונפל בלבנון. ב־2006, רגע לפני מלחמת לבנון השנייה, החליט צור להפוך לעצמאי בתחום שיווק חומרי ניקוי. הוא השקיע בקו חלוקה וציפה לקטוף רווחים, אך שבעקבות המלחמה העסק קרס. הצ'קים חזרו והתחילה מפולת שדרדרה את מצבה הכלכלי של המשפחה ואת היחסים בין בני הזוג. מצוקתם הכלכלית הביאה לכך שהחשמל נותק, את הקניות בסופר הם עשו עם מחשבון צמוד כדי לא לחרוג מהתקציב, את תחליף החלב לילדים המירה גלית בחלב מורתח כדי להוריד עלויות, והם נעזרו רבות בהוריו של צור. "בסוף התגרשנו בלי הרבה דרמות. המצוקה הכלכלית הובילה לכך שהאהבה נגמרה וזהו. אבל כמו שנאמר, 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. מתוך העוני הזה צמחו הילדים שלנו".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף "יומן" של מקור ראשון
