את תמר שילה־קינן אני פוגשת בעיירת מגוריה פרדס־חנה. הייתי מאוד רוצה לפתוח את הריאיון איתה במשפט שכולל את השורה המפורסמת של אהוד בנאי ״שלוות עולמים פרדס־חנה-כרכור״ אבל לפגישתנו קדמו כמה וכמה דחיות ועיכובים עד שמצאנו סוף־סוף זמן מתאים לשוחח בנחת ובשלווה.
מצידה של שילה־קינן – אחרי אינסוף דייטים מאכזבים, מגורים בדירת רווקות בירושלים, גלגולים בתור תל־אביבית, כניסה לבית האח הגדול ונשיאה בתואר המפוקפק "פליטת ריאליטי" – השלווה נמצאת דווקא בהיותה נשואה ואם לארבעה קטנטנים מתחת גיל חמש. כיום, כשהיא מסתכלת על חייה לאחור היא מבינה ששום דבר לא יכול היה לקרות אחרת. עכשיו, את החוויות שלה משנות הרווקות הארוכות, היא כינסה לספר חדש, "הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון" (ידיעות ספרים), ובו היא מתארת עשור של חיפוש אחר בן זוג, קודם בביצה הירושלמית ואחר כך בזו התל־אביבית.
"שיהיה בחור מקסים. יוצא יחידה קרבית זה בסיסי. דתי. כזה שחשובה לו התפילה, ששומר נגיעה והכול אבל שלא יהיה חנוק מדת. גבוה פחות או יותר. וזהו. ושיהיה חמוד. ולא קמצן כי קמצן זה הכי נורא. וכמובן שתהיה לנו כימיה טובה מאוד. ומהירה. וזהו". כך מתארת תומה הרווקה, גיבורת הספר, את נסיך חלומותיה. תומה היא טיפוס צבעוני, בת היישוב קדומים, שמתגוררת עם עוד שלוש חברות מהשומרון. היא מסתכלת על עצמה באהבה ובעין חומלת, ולאורך כל הסיפור לא שוקעת בתוך דכדוך הרווקות.
סיפור אוטוביוגרפי?
"הדברים קרו לי פחות או יותר, אבל זו לא אוטוביוגרפיה״, אומרת שילה־קינן, ״זה סיפור של עוד כל כך הרבה אנשים והוא קורה כל הזמן. אז הוא לא סיפור ייחודי שלי. הייחודיות שלו היא אולי בנקודת המבט, אבל החוויות שהדמות עוברת הן כל כך כלליות, אפילו רנדומליות, במובנים מסוימים".
הספר, כמו בחיים, מסתיים בהפי אנד, אבל לשילה־קינן חשוב להדגיש שזה לא הסיפור. "אין לי רצון שרווקות יקראו את הספר ויחשבו שיצאתי בקריאה נדושה לא להתייאש והנה, ׳בסוף היא אפילו התחתנה ונולדו לה ארבעה ילדים׳. להפך, אני רוצה לשים את הזרקור על המסע הקשה ועל איך אפשר להיות מבסוטה בתוך המסע הזה, כמו שאני הייתי מבסוטה כשאחרים היו נשואים. עשיתי דברים מעניינים, התפתחתי, למדתי, טיילתי, רכשתי חברות טובות, והיום במבט לאחור אני אומרת, ׳וואו, זה היה מושלם׳״.
זה מסר שרווקות רבות יתקשו להזדהות איתו.
"נכון. ואני לא רוצה להתנשא ולומר שנהניתי מהתקופה הזאת בעוד אחרות חיכו לדייטים והתעצבנו מדייטים והתאכזבו פעם אחר פעם ונכנסו ללופ. גם לי היו תקופות מאוד חסרות, ושברון לב גדול, רק שהדמות שקיבלתי ב'הגרלת הדמויות' אוהבת לחיות. אז גם כשהייתי עמוק בבור הרווקות מצאתי באופי שלי את הכוח לקום בבוקר, לקנות שוקולד וקפה וליהנות מזה. אני טיפוס שחווה דברים לאט. קצת בוהה במציאות, ולעומתי יש אנשים שמאוד בוער להם להתקבע ואותי זה מפחיד. גם היום למשל, אני לא מתחברת לזה שאנשים שאומרים שהם רוצים כבר לקנות בית, לי ממש לא בוער לקנות עכשיו בית, כי אז זה נגמר ומשם עד הפנסיה המצב סטטי. אני רוצה לחוות את הדברים לאט, ובסוף הכול מגיע".
***
שילה־קינן, בת 38, גדלה בקדומים, והיא הקטנה מארבעת אחיה. אמה שוש כיהנה כעוזרת של ראש מועצת קדומים לשעבר דניאלה וייס. "אמא שלי היא סופר אידיאליסטית, עם תיקים במשטרה ומעצרים בגלל הפגנות. תמיד היה לה מגפון באוטו על כל צרה שלא תבוא", היא מספרת בחיוך. "פעם נתקענו במחסום ואמא מיד הוציאה את המגפון וצעקה לחיילים ׳למה אתם מעכבים אותנו? תעכבו אותם!׳, ואני, ברגעים כאלה רציתי להיעלם, אמרתי לה, ׳אמא, אני בסך הכול רוצה להגיע לשיעור נהיגה בזמן, לא צריך להגזים׳״.
אחרי האולפנה התגייסה שילה־קינן לצבא כמש"קית הוראה ומשם המשיכה לשנה במדרשת הרובע. אחר כך עברה לגור בירושלים עם שותפות.
"ירושלים היא האמא המחבקת של החבר'ה שלנו, הדתיים. בגיל 22 הרגשנו שאין לנו כבר מה לחפש ביישובים, וירושלים היא מקום מזמין, אוהב, חם, מלא תרבות, בתי קפה ואנשים, כשברקע כל הזמן נוכחת כמובן הציפייה הטבעית למצוא בן זוג. בהתחלה נדמה שיש הזדמנויות להיכרויות בלי סוף, אבל לאט־לאט את מגלה שכולם נראים בני דודים של כולם. ההוא יצא איתי, השני עם חברה שלי, והכול די חוזר על עצמו, מין תחושה של מחזור גיוס, שעכשיו כולם ביחד בכל מקום שהולכים אליו ואז נולד רצון טבעי למפגש עם אנשים אחרים. בקיצור, החוויה הירושלמית היא טריקית. היא מצד אחד מאוד חמה ועוטפת ומצד שני כולם רוצים שהיא תסתיים, וזה מוליד הרבה תסכול. יושבים בארוחה גברים ונשים, וכולם מחכים למישהו שלא נמצא פה".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
