נדמה שסרטוני "גם בשעות החשוכות של הלילה", שמראים חיילים החוזרים מרצועת עזה לביתם ולחיק משפחתם, כבר הפכו נדושים, אפילו שחוקים. ובכל זאת, סרטון אחד כזה שהופץ לפני כשבועיים הצליח לשבור את הרשת. רואים בו את ד"ר יהודה סבינר, חסיד גור, שב מהלחימה לביתו שבלב בני־ברק. ארבעת ילדיו קופצים עליו בהתרגשות, ובתו הקטנה דיתי נאחזת בו ומסרבת להרפות. הצופים גם יכולים להבחין שדיתי בת השנתיים היא ילדה עם תסמונת דאון, מה שהופך את התיעוד למרגש במיוחד.
בשבוע שעבר זכה ד"ר סבינר לעוד 48 שעות בבית. כשביקרתי אותו, הוא עדיין לא ידע מתי בדיוק ייאלץ לשוב לחזית. ליד דלת הכניסה כבר היה מונח התרמיל הצבאי הגדול, מוכן להקפצה בכל רגע. בתוך הבית נשלמו באותן שעות ההכנות האחרונות לאירוע שנועד להתקיים למחרת – מסיבת בת המצווה של שרי, הבת הגדולה, שנדחתה בחודשיים בגלל המלחמה.
יהודה סבינר לבש את מדי צה"ל לראשונה לפני כשלוש שנים, כשהיה בן 30. הוא התגייס לשירות סדיר מקוצר (שלב ב'), עבר טירונות של חודש והוכשר כרובאי 02. הוא מן הסתם לא העלה אז על דעתו שימצא את עצמו משרת כרופא בחטיבת קומנדו שנלחמת ברצועת עזה. אבל כמו בצמתים קודמים בחייו, סבינר לא היסס לצאת למשימה.
"ביציאה מירושלים ראיתי יירוטים בשמיים. הכביש דיבר בעד עצמו – הרבה מאוד אנשים במדים שנסעו במהירות. כשהגעתי ליחידה כבר היו שם המון כוחות. חתמנו על ציוד חירום ומיהרנו לדרום. בדרך ראינו שרפות כתוצאה מנפילות, ודהירה של כוחות מיוחדים דרומה. הגענו לאשקלון ונשלחנו לכל מקום שהייתה בו נפילה. בימים הראשונים היו המון כאלה. טיפלנו בפצועים וסרקנו דירות שספגו טילים".
המלחמה תפסה אותו ואת משפחתו בשכונת הר־נוף בירושלים, שם מתגוררים הוריו. "במשך שנה וחצי לא התארחנו אצלם מפני שדיתי סבלה מדיכוי חיסוני חמור, ולא יכולנו לנסוע למקום שיש בו עוד אנשים מעבר למשפחה הגרעינית", הוא אומר. בחול המועד סוכות הוא ביקר אצל רבו, הרב שאול אלתר, מנהיגה של קהילת "פני מנחם". בליל שמחת תורה הוא עוד רקד אצל הרב'ה בירושלים. בשעה שש וחצי בבוקר הרטיטה אפליקציית מד"א את המכשיר הנייד של סבינר. "אני כונן מתנדב במד"א במשך שנים, אבל מאז תחילת ההתמחות שלי כרופא, האפליקציה נמצאת אצלי במצב אר"ן (התרעה על אירוע רב נפגעים – א"ר). דווח שם על נפילות טילים, אבל חשבתי שזו טעות. כשזה המשיך, רחלי אמרה לי שבטח יקראו לי מהיחידה". בשנים האחרונות, לצד התמחותו ברפואת ילדים, שירת סבינר ביחצ"א, יחידת החילוץ וההצלה הארצית של פיקוד העורף. ואכן, כשעה לאחר שהחלו ההתרעות קראו לו להגיע ליחידה, וסבינר נפרד ממשפחתו ונסע לבסיס של פיקוד העורף ברמלה.
ביום השני למלחמה נשלחה היחידה של סבינר גם ליישובי העוטף כדי לאתר נעדרים ולחלץ גופות. "בבארי ראינו דברים מזעזעים, במיוחד בכל מה שקשור לעולם של ילדים. חודשיים אחר כך, בחנוכה, נזכרתי שמסופר שהיוונים אמרו לעם ישראל 'כתבו לכם על קרן השור: אין לנו חלק באלוקי ישראל'. קרן השור שימשה באותה תקופה כבקבוק לתינוקות, והיוונים רצו להילחם בעם ישראל גם בגיל הכי צעיר שלו. כך שהיו לנו כבר בעבר אויבים שפגעו לנו בתינוקות".
לרוץ נגד האינסטינקט
לאחר כמה שבועות של פעילות חילוץ באשקלון וביישובי העוטף, פנה אל סבינר חבר מלימודי הרפואה והציע לו להצטרף ללוחמה בעזה כרופא בחטיבת המילואים 11, חטיבת קומנדו המורכבת ברובה מיוצאי יחידת אגוז. "עניתי לו שאם צריך, אני מוכן. ביקשתי אישור מהמפקדים שלי לחבור אליו, ושאלתי גם את רחלי. חשבתי שהיא תחדל אותי, אבל היא אמרה לי: 'אל תחשוב לרגע שתוכל להגיד שאני חדלתי אותך. רק תזכור שיש לך ארבעה ילדים, ואני מקווה שלא תעשה שטויות'".
לא הוכשרת כלוחם.
"הוכשרתי כרופא צבאי וכרופא חילוץ, לא כלוחם, אבל לא התלבטתי לרגע. אני יודע לבצע את העבודה גם מהניסיון שלי כמתנדב ותיק במד"א, וגם כרופא בשניידר. בתורנות בבית החולים אתה מקבל מדי לילה ילדים במצב רפואי מורכב שמתנדנדים בין חיים למוות, ונדרש לעסוק הרבה בטיפול נמרץ.
"אמרתי לאנשי חטיבה 11 מההתחלה מה המגבלות שלי מבחינת ההכשרה, אבל הוספתי שאם צריך אותי שם, אני בא. היה לי פרק למידה של כשבועיים, שבו אימנו אותי והכשירו אותי בחיילות פרט ובכל מה שצריך כדי לעבוד בצוות. אני נמצא בצוות 'פת"ן' – פינוי, תספוק וניוד – יחד עם אנשים מקצועיים מאוד שנבחרו בקפידה. אני יודע שיש לי על מי לסמוך, ויש בצוות כאלו שתפקידם לנהל את האירוע של הלחימה".
על חודה של חרב
איך מתייחסים אליך פה בבני־ברק?
"הילדים שלי לומדים במוסדות חינוך שהם המיינסטרים החרדי, ובעבר בכל פעם שהייתי בשירות מילואים, הייתה לי התלבטות קשה אם להגיע הביתה במדים או לא. מכיוון שחזרתי עם הרכב היישר לחנייה שמתחת לבניין, ואני גר לא הרחק מהכניסה לעיר, הימרתי שלא יראו אותי ויהיה בסדר. מאז שבעה באוקטובר אנחנו במציאות שונה. אצל הבן שלי בחיידר וגם אצל הבת כותבים את השם שלי על הלוח בתחילת היום, כדי להקדיש את התפילה והלימוד לזכותי. המחנכת של הבת שלי שלחה לנו שוקולדים ביום שישי וכתבה: 'לקראת שבת משהו מתוק מלופף בברכה מלב אל לב, ממשיכה לחשוב עליכם ולהתפלל'. זה לא משהו שיכולתי לחשוב שיהיה אפשרי לפני שלושה חודשים.
"כשהגעתי הביתה לשבת – וזה קרה רק פעמיים בכל התקופה – הלכתי עם הלבוש החסידי ועם הנשק לבית הכנסת שלנו. הייתה דרשת חיזוק של הרב, ובין השאר הוא אמר: 'זה קרוב אלינו. יש לנו חייל מבית הכנסת שנמצא שם. את החלק שלנו, ללמוד ולהתפלל, אנחנו חייבים לעשות כמו שצריך'".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
