כואב להכיר בכך, אך המונח המדויק ביותר לתיאור המצב בחמשת הקילומטרים הסמוכים לגבול הצפון מאז תחילת המלחמה הוא "רצועת ביטחון". ההקבלה לשנים הארוכות שבהן צה"ל הקיז דם בדרום לבנון מהדהדת מיד, וכך גם המסקנה העגומה והבלתי נמנעת: אם באותה תקופה שילמנו מחיר כדי להגן על יישובינו הצפוניים, כיום שדה הקרב נמצא בתוך גבולותיה ויישוביה של מדינת ישראל.
במלחמה הנוכחית קיים פער בין גודל האיום הנשקף לישראל מכל אחת מהגזרות, ובין סדר העדיפויות שנקבע. על רקע האירועים הקשים של 7 באוקטובר, מובן שהמאמץ בצפון נותר משני אל מול הצורך למוטט את שלטון חמאס ולהחזיר את החטופים – אף שברור כי האיום שנשקף מצד חיזבאללה גדול בהרבה.
בשבוע שעבר, עד חיסולו של סאלח אל־עארורי ברובע דאחייה שבביירות, מספר תקריות הירי בגבול לבנון היה נמוך יחסית. דווקא בימים כאלה בלט במיוחד המחיר שישראל משלמת על ההחלטה לפנות את יישוביה הסמוכים לגבול. כל יום שהתושבים לא מתגוררים שם הוא הישג לחיזבאללה, בין אם אירעו במהלכו שתי תקריות ירי ובין אם היו עשר כאלו.
בבוקר יום שלישי נחת טיל נ"ט מחוץ לאחד הבניינים בשכונה הוותיקה של שלומי בגליל המערבי. השכונות החדשות שנבנו ביישוב נושקות לגדר הגבול, אך הוותיקות מרוחקות ממנו מעט יותר – ובכל זאת נמצאות בטווח הירי הישיר של אנשי חיזבאללה. ביחס למספר התושבים, שלומי הוא אחד היישובים הגדולים שפונו בצפון, שני רק לעיר קריית־שמונה. בדרך כלל ירי כזה מבוצע בכינון ישיר. באותו מבנה מתגורר אדם בן 76 שבחר שלא להתפנות מביתו, גם בגלל מחלה קשה שהוא מתמודד איתה. בזמן הפגיעה הוא לא שהה בביתו, אך הרסיסים גרמו נזק לחלונות בדירה. ממול מתגוררת ויקה וגנר, הראשונה שהגיעה למקום הנפילה.
"יש כאן קולות נפץ כל יום", מספרת ויקה, "אבל במקרה הזה הבחנתי מיד שלא מדובר בירי שלנו ושהנפילה הייתה קרובה. לא הייתה אזעקה, וזה הבהיל גם את אלו שחיים פה ורגילים לקולות הנפץ. חתול מסכן אחד נפגע מהירי ומיד העברנו אותו לטיפול וטרינר, אבל יצאנו מזה בשלום".
ויקה דווקא התפנתה מביתה בתחילת המלחמה, יחד עם מרבית תושבי שלומי. היא עברה לבית מלון בירושלים, אבל אחרי חודשיים החליטה לחזור הביתה. "לחיות בבית מלון כל כך הרבה זמן היה יותר מדי בשבילי. יש לי רק מילים טובות על עובדי המלון, אבל זה היה קשה, סיר לחץ", היא משתפת. "למרות שהמצב פה מפחיד, אני מרגישה שיש לי יותר שקט נפשי. אני מעבירה את הזמן בהכנת אוכל לחיילים שנמצאים פה, ומשתדלת לעזור להם בכל דבר שאני יכולה. עדיף להיות בעשייה ונתינה ולא לשבת כל היום מול החדשות בטלוויזיה. למרות שהירי הזה היה קרוב, זה לא יחזיר אותי למלון. אני אוהבת מאוד את שלומי, וטוב לי פה. זה הבית שלי".
עמדתה של ויקה היא עדיין בגדר דעת מיעוט, וכמעט אינה נשמעת בקרב תושבים אחרים. ההחלטה לפנות את התושבים, למרות הקושי הגדול, נתפסת כמעט על ידי כולם כצעד בלתי נמנע. הנזקים שהולכים ומצטברים משכנעים אותם בכך עוד יותר. תמונות הבתים ההרוסים בתוך הרחובות הנטושים במטולה, מנרה ואביבים קורעות את הלב, אך הן עדיפות על אזרחים הרוגים.
כך, בזמן שבאזור עוטף עזה כבר מתחילים התושבים לעסוק בזהירות בשיבה הביתה, בצידה השני של המדינה מצב כזה נראה עדיין רחוק מאוד. רוב התושבים לא יודעים מתי יחזרו, חלקם עוד לא יודעים להגדיר לעצמם מה התנאים שבהם יהיו מוכנים לעשות את הצעד הזה – ויש גם כאלה שהחליטו לא לחזור לעולם.
בשבוע שעבר הוארך, כמעט באגביות, הפינוי לבתי המלון בחודשיים נוספים, עד סוף פברואר, וגם המועד הזה שרירותי. אין לראות בו תחזית להמשך הלחימה או תאריך יעד לחזרה הביתה. חייהם של מפוני הצפון, פליטים בארצם, לא הופכים קלים יותר ככל שהזמן עובר, ואחרי עדויות הזוועה שנשמעות מהקהילות המפונות של דרום הארץ, הם אפילו לא מרגישים בנוח להתלונן ולהשמיע את זעקתם.
נראה שאחד הדברים שיש לבצע כעת הוא תיאום ציפיות בין המדינה לתושביה באשר לעתיד האזור הזה. כרגע קיים פער גדול בין האיומים שנשמעים כמעט בכל ביקור מצולם בפיקוד הצפון, על כך שביירות תיראה כמו עזה, ובין המגעים לפתרון דיפלומטי בתיווך צרפתי ואמריקני. זהו גם פער בין תקוותם של רבים מהתושבים שהפעם "צה"ל יעשה את העבודה אחת ולתמיד" ובין הפעולות בשטח, שמתמקדות כרגע בהרחקת חיזבאללה מהגבול – ולא בטיפול באיום הרקטי, המשמעותי הרבה יותר.
אם נגיע ל"מלחמה ללא כללים", כפי שאיים מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, יהיו לכך השלכות משמעותיות על העורף – השלכות שכמותן טרם הכרנו, ושבעקבותיהן יהיה צורך, במוקדם או במאוחר, לקבל כמה החלטות. העמימות שצה"ל שומר עליה לאורך זמן היא אולי גם תולדה של חוסר היכולת להחליט בשלב הזה, אך היא מקשה מאוד על התושבים שמצויים במצב בלתי אפשרי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו היה אמור להיפגש בשבוע שעבר עם ראשי הרשויות המקומיות בגבול הצפון, אך הביקור הזה בוטל ברגע האחרון. לא נמסרה סיבה לביטול, אך ייתכן שהוא קשור להודעתם של חלק מראשי הרשויות כי אין בכוונתם להגיע למפגש. הם מרגישים ששמעו מספיק, ושאין להם צורך בעוד אמירות כלליות ובמתן אפשרות להוצאת קיטור.
גם אם ההיסטוריה תכריע כי ההחלטה לפנות יישובים בגבול לבנון הייתה נכונה, יהיה לה מן הסתם מה לומר על האופן שבו ההחלטה הזו התקבלה. זהו צעד בעל משמעות אסטרטגית שנולד כיוזמה מהשטח, בדחיפת ראשי היישובים והמועצות האזוריות שהבינו כי המצב מסוכן ובלתי נסבל. הם זיהו את גמגום הממשלה, שהייתה נתונה בהלם אחרי 7 באוקטובר, והחליטו להמליץ – להתחנן כמעט – בפני תושביהם לעזוב את ביתם.
יום יבוא ונלמד אילו דיונים התקיימו בסוגיה, ומה היו שיקוליה של המדינה לפני שיישרה קו עם המהלך הזה. אך בהתחשב בכך שמדובר בהישג הגדול ביותר של חיזבאללה במלחמה הזאת, ניתן להעריך כבר כעת שהשיקולים לא הלמו את גודל ההחלטה ואת מלוא המשמעויות שלה.
