ראש המוסד במלחמת יום כיפור, ומי שהביא את "ידיעת הזהב" כחצי יממה לפני פרוץ המלחמה, צבי זמיר הלך לעולמו בגיל 98. בראיון למאיה פולק ב"מקור ראשון" תואר הכעס שהוא עדיין חש כשמעלים את נושא המלחמה:
"אף שחלפו מאז 44 שנים, הזעם על האירועים שקדמו למלחמת יום הכיפורים עדיין מפעפע בכל נימי נפשו של צבי זמיר, ראש המוסד באותם ימים. רגע לפני המתקפה שהדהימה את צה"ל, קבע זמיר חד-משמעית על סמך הידיעות שבידיו כי מלחמה עומדת לפרוץ – אך ראש אמ"ן אלי זעירא ושר הביטחון משה דיין בחרו שלא להאזין לו. "הם חשבו, וראש אמ"ן אף אמר את זה, ש'צביקה הוא מפקד המרגלים ותו לא'", מספר זמיר. "זעירא סבר שהעבודה שלי היא להביא את הידיעות, לשים אצלו על השולחן, והוא זה שיעשה את ההערכות".
באותם ימים הייתה לאמ"ן בלעדיות על ניתוח הידיעות שנאספו ועל הצגתה של "הערכת המודיעין הלאומית". "אני כראש המוסד הבהרתי למשה דיין שאני כפוף לראש הממשלה, וכך אעבוד. הוא לא זימן אותי ולו פעם אחת לפורום הקבוע שקיים, 'פורום שר הביטחון', שם גובשו עיקרי ההערכות שהובאו בפני ראש הממשלה והקבינט הביטחוני. כששאלו אותו למה, הוא אמר: 'צבי זמיר הוא איש של גולדה'.
"הכעס שלי עליהם זה משהו שמתגלגל לאנשים שהכרתי, ושנפלו במלחמת יום הכיפורים. זה לא היה צריך לקרות. השחצנות, היוהרה. אני לא יודע איפה אנשי אמ"ן למדו מודיעין. ומעל כולם היה משה דיין, שגרם בכל שירותו נזק לעם ישראל. הוא היה כריזמטי, לחיוב ולשלילה, סחף מבחינה פוליטית ואף היה נערץ בארץ ובעולם, אבל היה איש אסוני לצבא".
קבוצת "מגרש המשחקים"
צבי זמיר, ז'רז'בסקי במקור, נולד בשנת 1925 בלודז', פולין. עוד לפני שמלאה לו שנה עלתה משפחתו ארצה והשתקעה בתל-אביב. אביו שמואל משה עבד כעגלון בחברת החשמל, והאם שרה החזיקה מסעדת פועלים מצליחה. כנער השתייך זמיר לקבוצת "מגרש המשחקים" – חבורה שהתגבשה במשחקי כדורגל קבועים במגרש ע"ש גוגנהיים בעיר, המשיכה יחד לפלמ"ח, ולימים איישה את צמרת צה"ל.
זמיר התגייס לפלמ"ח משנת 1942, וכעבור כמה שנים מונה לסגנו של יצחק רבין, בעת שזה פיקד על הגדוד השני של הארגון. זמיר זוכר איך באחד מימי שישי של סוף שנת 1947, עת הגיע לחופשה בביתו, קרא לו רבין והורה לו לנסוע לירושלים. כך החלה עבורו תקופה קשה ומדממת של ליווי שיירות האספקה לעיר.
גם על שיירת נבי-דניאל, שהובילה אספקה מירושלים לגוש עציון הנצור, פיקד זמיר. "אם יש משהו שאני מתחרט עליו בחיים זה שלא סירבתי לצאת בשיירה ההיא, שלא היינו שותפים לתכנונה וללוחות הזמנים שנקבעו לה", הוא אומר בכאב. השיירה, שיצאה לדרכה ב-27 במארס 1948, הצליחה להגיע אל היעד, אך בדרך חזרה נתקלה במארב. בקרב שהתפתח במקום נהרגו 15 מלוחמי היישוב העברי ונפצעו ארבעים. "זו אחת הדוגמאות הבולטות לאופן שבו פעלנו גם בנתונים בלתי אפשריים", אומר זמיר. "האחריות, הצייתנות והתמימות הן שהכתיבו את דרכנו".
כחודשיים קודם לכן, בלילה שבין 15 ל-16 בינואר, אירע אסון שיירת הל"ה. בין 35 ההרוגים היה מפקד המחלקה דני מס, חברו הטוב של זמיר. "הוחלט באותם ימים שלא לפנות את כפר-עציון, אלא להשאירו כמגן על ירושלים ממזרח", מספר זמיר. "היישוב היה במצב נורא: הייתה עליהם מתקפה, וידעו שהמתקפה הבאה מתקרבת והולכת. רצו שהמחלקה של דני מס תלך דרך מדרון משופע במיוחד, וזה משהו שלא ניתן לעשות בלילה אחד, אבל במחוז ירושלים לחצו. הם הלכו במדרונות האלה וכעבור שעתיים חזרו ואמרו שאפשר ליפול עם כל התחמושת.
"המחלקה הייתה אמורה לצאת לדרך בשבע בערב, אבל לבסוף יצאה רק בתשע, בגלל עיכוב שהיה. מפקד אזור הרטוב אמר לדני מס: 'אל תצא הלילה, צא מחר בלילה', ודני לא שמע לו. אני חושב שאני יודע למה הוא החליט לצאת מיד: כמי שבעבר היה בעצמו מפקד גוש עציון, הוא לא רצה שתהיה תקיפה בכפר-עציון כשהוא לא שם. אחר כך הבנו שדני ושאר האנשים כבר היו מאוד קרובים להגיע לכפר כשהותקפו. הם לחמו עד הכדור האחרון".
מהפלמ"ח המשיך זמיר לצה"ל, ובין השאר שימש כמפקד חטיבת גבעתי וכמפקד בית הספר של חיל הרגלים. בשנת 1960, לאחר תקופת לימודים, מונה לראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל והועלה לדרגת אלוף. תפקידו הבכיר ביותר בצבא היה אלוף פיקוד הדרום, בשנים 1962-1965. באותם ימים רקם קשרי ידידות אמיצים עם עבד אלמג'יד ח'דר אלמזאריב, הידוע יותר כעמוס ירקוני, מפקד סיירת שקד האגדי והמעוטר. "איש יוצא דופן, הלוואי שהיו עוד כמותו מקרב הבדווים", אומר עליו זמיר. עד היום הוא שומר על קשר עם בני משפחתו של ירקוני, שחלקם שירתו בצה"ל והגיעו לדרגות בכירות.
"עמוס היה מומחה לגילוי עקבות של גנבים ומסתננים", נזכר זמיר. "האנשים שלו היו נוסעים לפנות ערב על החול ומשאירים פס, וכך כשגנבים היו נכנסים, היינו רואים את העקבות שלהם ומשכיבים מארב בהתאם. לפעמים היינו הורגים את הפרה עם מי שגנב אותה. המסתננים גנבו רכוש של הקיבוצים, והקיבוצניקים היו אדישים לכך, כי קיבלו פיצוי כספי. כשאני באתי לפיקוד אמרתי להם: כשאתם נותנים שיגנבו אצלנו – אתם מחלישים את צה"ל".
בתום כהונתו כאלוף פיקוד הדרום ביקש זמיר לפנות לתחום החינוך ולעבוד עם אוכלוסיות נחשלות בנגב, אך הרמטכ"ל יצחק רבין שכנע אותו לצאת ללונדון ולשמש כנספח צה"ל בבריטניה. כשפרצה מלחמת ששת הימים, רצה זמיר לחזור לפיקוד הדרום ולשמש כסגנו של מי שירש אותו בתפקיד – שייקה גביש, חברו מהפלמ"ח. הממונים עליו סירבו לבקשה, והטילו עליו לנצל את קשריו באירופה כדי להשיג תחמושת וחלקי חילוף לטנקים.
לאחר המלחמה הודיע לו ראש הממשלה לוי אשכול כי הוא מעוניין למנותו לראש המוסד. זמיר העדיף להשלים שלוש שנים מלאות בלונדון, כפי שסגר עם רבין, אך ראש הממשלה התייצב אצלו אישית ושכנע אותו לקחת את התפקיד. זאת, למורת רוחם של דיין ובכירים נוספים, שהעדיפו למנות אדם אחר לראש המוסד.
בשנת 1969 הלך אשכול לעולמו, וגולדה הפכה לראש הממשלה. "היא באה וקלטה את החבורה של אשכול כמות שהיא", מספר זמיר. "לא שינתה כלום, לא ברהיטים ולא באנשים. עם אנשי המוסד היה לה קשר אישי וקרוב".
"ספרתי את הגופות שלהם"
בימיו כראש המוסד הוא נאלץ לחזות מקרוב במראות קשים שמדירים שינה מעיניו עד היום. "מינכן", נאנח זמיר, ועיניו מסגירות כאב עמוק. "זה היה נורא. רבבות אנשים עומדים משני צידי הדרך שבה הספורטאים שלנו צועדים כבולים, ואף אחד לא משמיע קול. גם אני עמדתי שם עם כולם. מה, אני אצעק? יביטו עליי כמו על משוגע. הייתי אמור לנסוע משם ולצפות במבצע החילוץ. עוד מהדהדים בראשי דברי הקנצלר הגרמני וילי ברנדט לגולדה: 'הם ישוחררו עוד על אדמת גרמניה'.
"אחר כך, כשכבר ספרתי את הגופות שלהם, טלפנתי לגולדה. היא אמרה: 'אבל צביקה, פה אומרים ששחררו אותם'. אמרתי: 'גולדה, אני ספרתי אותם אחד לאחד. חלקם שרופים, חלקם ירויים, אף אחד לא חי'. אז היא אמרה בלהט: 'איך זה יכול להיות?'. עניתי: 'יותר לא אגיד לך את זה. אמרתי לך מה שראיתי ונצטוויתי על ידך לדווח'. אז היא שתקה".
זמיר נשלח למינכן מיד כשנודע על חטיפתם של חברי המשלחת האולימפית הישראלית. בעקבות הפיגוע הקשה הזה, החל המוסד במבצע נרחב נגד מנהיגי הטרור על אדמת אירופה. אנשי מפתח בארגון "ספטמבר השחור", שהיו אחראים לפגיעה במטרות ישראליות, חוסלו בזה אחר זה. זמיר נהג לפקח מקרוב על ההכנות. "כל מקום שיכולתי להגיע אליו תחת זהות בדויה – הייתי נוסע לשם", הוא מתאר. "הייתי רואה את דרך הפעולה האפשרית בזמן אמת, מאשר ומסתלק. דאגתי ללוחמים כמו לילדים שלי, ולכן לא חסרו מקרים שבהם קיבלתי במקום החלטה לבטל פעולה. הייתי אומר להם: 'חבר'ה, קפלו הכול ותחזרו הביתה'".
