'חנוך הרע' היה הדבר הכי טוב שקרה לי. כשהוא הלך לקצה, גרר אותי אחריו, כבר לא יכולתי לספר לעצמי סיפור אחר. כבר לא יכולתי לומר: ‘מגיע לי. הייתי רעה', לקבור כאב תחת ארבע מילים. גם כשאמרתי לעצמי: 'מגיע לי. הייתי רעה', זכרתי שהוא היה רע יותר".
(מתוך "הכול סיפור של פיקסלים")
כמו נשים אחרות שנחלצו מזוגיות אלימה, גם תמר (שם בדוי) יודעת להצביע על רגע מסוים שבו עבר קו השבר. אצלה זה קרה בבוקר של אחד מימי שישי, בעת שעמדה וגיהצה חולצות לבנות לשבת. תוך כדי המלאכה התלהט ויכוח בינה ובין בעלה דאז. לא ויכוח סוער אלא דווקא שגרתי, כזה שכל זוג עשוי לנהל מפעם לפעם. ואז, באמצע חילופי הדברים, נטל הבעל את המגהץ החם מידיה והשליך אותו לעברה. תמר הספיקה להתכופף, והחפץ הכבד פגע בתריס מאחוריה. היא הסתכלה אל שלבי התריס, שנשברו מעוצמת המכה והחום, והבינה כי עם קצת פחות מזל זו הייתה יכולה להיות היא. באותו רגע היא נעלה את עצמה בחדר והתקשרה למשטרה. אחר כך התקשרה לאביה, והוא הגיע והוציא אותה מן התופת. זה היה הצעד הראשון שלה בדרך הארוכה לחיים חדשים.
היום היא בשנות הארבעים לחייה, אישה מרשימה ומוכשרת ששמה מוכר בכל בית חרדי כמעט, אבל איש אינו יודע את הסוד שהיא נושאת עמה זה 18 שנה. לבקשתה, כל הפרטים המזהים טושטשו כדי לשמור על פרטיותה ופרטיות ילדיה. למרות הזמן הרב שעבר, ואף שהצליחה לשקם את חייה, היא כמעט מעולם לא ישבה וסיפרה את הסיפור במלואו.
"אני שופטת את עצמי כל הזמן על הטעויות שעשיתי, אבל כנראה הקדוש ברוך הוא רצה שזה יקרה. כשאני מתקשה לסלוח לעצמי, אני מזכירה לעצמי שהייתי יותר צעירה ופחות חכמה"
אנחנו נפגשות בלב העיר החרדית שבה היא מתגוררת. לאורך כל השיחה תמר מדברת בשקט, על סף לחישה. דרוכה, מתקשה לפעמים להמשיך בתיאור האירועים. העלאת הזיכרונות מכאיבה לה, אך חשוב לה לספר כדי להציל אחרות. "במשך שנים הסיפור שלי לא יצא. אני שופטת את עצמי כל הזמן על הטעויות שעשיתי, אבל כנראה הקדוש ברוך הוא רצה שזה יקרה, שייוולדו לי הילדים שלי מהנישואין ההם. כשאני מתקשה לסלוח לעצמי, אני מזכירה לעצמי שהייתי יותר צעירה ופחות חכמה".
רק לפני חודשים אחדים אזרה אומץ וכתבה את קורותיה במתכונת של סיפור בהמשכים, שהתפרסם במוסף הספרותי "בין הזמנים" היוצא לאור על ידי "מכון עיון". כשקוראים את "הכול סיפור של פיקסלים", מבינים בהדרגה שהבעל, שמכונה שם חנוך, משתמש במניפולציות, ושתמר מפנימה את ההאשמות שלו כלפיה.
זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שסיפור אלימות במשפחה חרדית יוצא לאור מנקודת מבטה האותנטית של האישה. בעקבות התגובות שקיבלה, החליטה תמר לאגד את הפרקים לספר.
סליחה, את אשמה
היא נולדה וגדלה בבני־ברק. "הייתי ילדה טובה ודוסית", היא מסכמת.
בגיל 18 וחצי כבר "יצאה לשידוכים", מה שהתגלה כתקופה לא קלה עבורה. לקראת גיל עשרים היא הרגישה שהלחץ סביבה גובר, ואז הגיעה ההצעה שנראתה מושלמת. "הכול ברזומה של חנוך היה תקין לגמרי, בעוד אנחנו כאמור היינו משפחה לא ממש סטנדרטית בציבור החרדי". בפגישה הרביעית כבר הכריזו על אירוסיהם, אף שתמר לא הייתה בטוחה שזה הצעד הנכון. "לא חזרתי באורות מהפגישות, אבל אמרתי לעצמי שאולי אני אדם שלא מתאהב. הוא כבר רצה שנתארס, ההורים רצו, אז התקדמתי עם הרעיון".
במבט לאחור, היו סימנים מקדימים להתנהגות האלימה שלו?
"כן. אם הוא רצה משהו, למשל לקבוע יום מסוים לפגישה, הייתי חייבת להתיישר עם זה. כשדיברתי איתו על נושא הספרים ואמרתי שחשוב לי להמשיך לקרוא בבית, הוא התעלם – ולימים הוא כמעט שרף לי ספר שמצא אצלי".
את תקופת האירוסין היא מגדירה כמסויטת. "כשפגשנו את המשפחה שלו, הבנתי שאמו היא אישה מוכה. היו המון אפיזודות של אלימות מילולית כלפיה ליד כל המשפחה והנכדים. אבא שלו לגלג עליה והשפיל אותה מול כולם. זה היה מוזר".
שיתפת מישהו בחששות שלך?
"ההורים שלי מקסימים, אבל לא שיתפתי אותם. משהו הציק לי, ולא ידעתי להגדיר אותו. בכיתי המון, לא חיכיתי להגיע כבר לחתונה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
