מאות בני משפחה, חיילים, חברים וקרובים ליוו היום (ד') בבית העלמין הצבאי בהר הרצל את סמ"ר במיל' אלישע יהונתן לובר הי"ד בדרכו האחרונה. לובר, בן 24 מיצהר, היה לוחם בגדוד 8104 בעוצבת "ראם" (179), רכז נוער ביישוב בעברו, אברך בישיבת רועה ישראל ועובד המועצה האזורית שומרון. הוא הותיר אחריו הורים, 8 אחים ואחיות, אישה ותינוק בן 10 חודשים בלבד. לבקשת המשפחה הוא הובא לקבורה כשברקע ניגון הבעל שם טוב, איתו גם נכנס לחופתו.
לובר ז"ל הוא בן דודם של הלל ויגל יניב הי"ד, שנרצחו בפיגוע הירי בחווארה לפני תשעה חודשים. אביו של הודיה אלמנתו של יהונתן, הרב אייל גריינר, הוא ראש ישיבת ההסדר טפחות, ששלשום איבד גם את תלמידו אושרי משה בוצחק הי"ד.
לפני נפילתו כתב יהונתן לנוער היישוב יצהר: "מבסוט מכם על ההתנדבות, חולה עליכם. תתפללו עליי". אביו, מייסד תיאטרון אספקלריה, חגי לובר, פרסם בפייסבוק שעתיים לפני נפילת בנו: "בני הוא בן הציונות הדתית… והוא עדיין לא הושעה מלחימה בעזה". אחרי הנפילה ביקש אביו "יום אחד של אחדות לעילוי נשמתו… אל תכתבו ואל תשדרו שום דבר של מחלוקת".
נציג צה"ל, סגן אלוף עידו מאושר, ספד ללובר: "יהונתן, לאורך כל שירותך פעלת במקצועיות ובמסירות. חתרת למגע תוך דבקות בעשייה, כל משימה אשר הגיעה לפתחך בוצעה בצורה מדוייקת ביותר. גם כאשר לא היית מחויב להישאר, בחרת לעשות זאת מתוך השליחות ורוח ההתנדבות העמוקה שבערה בך. ערכי הציונות, האמונה וההגנה על העם והארץ הם שהיו נר לרגליך. ברוח יהונתן בן שאול, ביקשת להתנדב ולגשת ראשון לקרב במחלקת החוד. איבדנו אדם יקר. בשעה קשה זו אני מבקש בשמי ובשם לוחמי ומפקדי גדוד 8104 בעוצבת ראם, חטיבת שיריון במילואים 179, להשתתף בצערכם הכבד. מעתה, אתם המשפחה, חלק בלתי נפרד מאיתנו, נלך לאורו ובדרכו של יהונתן. יהונתן, תודה על האיש שהיית, אני מצדיע לך בדרכך האחרונה".
אביה לובר, אשתו של אלישע יהונתן, ספדה לו בדמעות: "יהונתן שלי, חיים שלי, אהוב שלי. כמה אהבת את הארץ הזאת, כמה היית מדבר עליה. לא ראית בעיניים שום דבר חוץ מארץ ישראל. לא היית מוכן לחזור לפני שתעשה הכל, אפילו רבת עם המפקד כדי להיכנס לעזה והתנדבת להיות ראשון. כשהתארסנו התחננתי אליך שלא תמות לפניי, אבל לא הסכמת אפילו כששיגעתי אותך. אמרת לי 'את גיבורה' ועניתי לך שאני לא. התקשרת במוצאי השבת האחרונה וסיפרת שכלום לא קשה לך שם אבל אתה מתגעגע הביתה, לנחמן. כשהיית חוזר הביתה הוא לא היה עוזב אותך – איזה אבא היית, כמה היית גאה ומאוהב בו! ביום ההולדת שלי אמרת לי 'זאת השנה הזוגית שלך' – אבל עכשיו אין לי זוג, אתה לא פה! עוד חודשיים הלידה, אתה בא! אני לא הולכת ללדת לבד. נחמן לא יכול בלעדיך, אתה החיים שלו. כמה דאגת לי, שאלת אם אני חולמת, אם אני מגשימה, מה אני רוצה לעשות בחיים. יהונתן, תתפלל שנצליח. כמה היה חשוב לך הקשר עם השם, עכשיו אתה קרוב אליו. תראה מה הולך פה, כמה יש לידך, תגיד להם 'שדי כבר!!!'. כמה עוד יתומים ואלמנות? אי אפשר!".
אביו של יהונתן, חגי לובר ספד לו: "יהונתן בני אהובי, זכינו בך. ילד כל כך עדין, בעל רגש, בעל אמונה, בלי גרם של חיספוס וציניות מכוערת. נולדת להיות חולם ולא לוחם. מאז שמחת תורה הפכת להיות לוחם עז נפש, שש אלי קרב. הבטנו בך בהשתאות. האסון חרץ בך שריטה עמוקה, אבל מעולם לא אמרת 'השבת השחורה' או 'המלחמה הארורה', כי ידעת שהשבת היא קדושה והמלחמה – אין צודקת ממנה. לא חיפשת אשמים בממשלה או בצבא. לא חיפשת להאשים שמאל או ימין. בחדווה של ילד רגיש ידעת שהאשם נמצא אך ורק ברוע של המחבלים השפלים. יצאת עם כל האהבה שבך כדי להשמיד אותו ובשליחות מוסרית שאין נעלה ממנה – להכרית את הרוע המרוכז הזה מהעולם לטובת האנושות כולה. ידעת שאת הטוב והשלום לא קונים במילים, קונים במעשי גבורה כמו שלך".
"יצאת להציל את החטופים היקרים והאהובים שלנו" המשיך חגי לובר, "שאנחנו מחבקים מכאן את המשפחות שלהם ומצדיעים לכם ולעמידת הגבורה שלכם. לפני שיצאת לעזה שלחת הקלטה למשפחה ואמרת שם משפט שאנחנו כל כך גאים בו: 'עכשיו תורנו'. תודה לך בן אהוב שלי, שבשתי מילים סיכמת ערבות, אהבה, עם ישראל חי, רעות ועוצמה. עם ישראל היקר, כל כך הרבה אנשים אמרו לנו 'משתתפים בצערכם', אבל אני רוצה להציע תיקון קטן, 'יחד בצערנו', כי אני יודע שאתם יודעים שיונתן הוא כבר לא רק הבן שלנו, הוא הבן שלך – האמא בנהריה, האמא בשדרות, בתל אביב, בנחל עוז או בקיבוץ סעד ועלומים. זה עם הפאות הגדולות והחיוך הענק – הוא הבן שלכם".
"לפני שמחת תורה", הוסיף אביו של יהונתן ז"ל, "עברנו כולנו תקופה קשה. היו לי שיחות עם יהונתן על זה. כמה כאב על האלימות, על הסרבנות, על תג המחיר, על השפה הבוטה כלפי נבחרי ציבור ובין איש לאחיו. הרגשנו שהעם האהוב שלנו מתפרק ואנחנו מבולבלים. באו האויבים הארורים שלנו והזכירו לנו שאנחנו עם אחד, הכריחו אותנו להילחם זה לצד זה. יהונתן מיצהר ויוסף גיטרץ מתל אביב, שניהם נפלו ביום אחד. יחד עם כל עם ישראל אני חרד חרדה גדולה, אולי גדולה מזו של הדפיקות על הדלת שבסופו של דבר הגיעו אלינו. אני חרד ממה שיקרה כאן אחרי המלחמה. הזאבים כבר ממתינים חושפי שיניים לוועדת החקירה הממלכתית והתגובות על החלטותיה. במעמד נוראי של אב שכול אני קורא למנהיגים שלנו – חצי שנה לאחר סיום המלחמה – תנו לעם להחליט, לכו לבחירות. העם הזה הוא חכם, תנו לו להחליט".
שרית, אחותו של יהונתן ספדה לו בדמעות: "צר לי עליך יהונתן, איך נפלו גיבורים. אחי יהונתן, סמל הטוב והטוהר. כשסיפרנו לילדים על נפילתך, איתן שמואל – שאתה היחיד שקראת לו בשמו המלא, אמר לי: "איזה גיבור. עצוב לי מאוד מאוד בלב, הוא היה הדוד שהכי אהבתי!" יהונתן אחי, היית צדיק אמיתי שכל כך חי במלוא מובן המילה, איש של חסד ונתינה במובן הכי פשוט ותמים".
שי אלון, ראש המועצה המקומית בית אל בה גדל יהונתן, ספד ללובר ז"ל טרם ההלוויה: "חוט דק ועדין עובר בפרשת השבוע הקרובה בין 'ויקרבו ימי ישראל למות' לבין 'כל אלה שבטי ישראל'. סיום תקופת האבות מלמדת אותנו את ההבנה העמוקה שהאדם לא מסיים את תפקידו וייעודו בהסתלקותו מן העולם, אלא צריך להמשיך ולפעול מכוח זרעו. לכן יעקב מאציל על בניו ברכה, כל אחד לפי תכונותיו, תפקידו ואורו המיוחד. צר לי עליך אחי יהונתן. יהונתן עם החיוך התמידי, הצניעות ואהבת התורה כעובד ה' באמונה. הפכת לדמות מרכזית ביישוב כמדריך בתנועת אריאל. גם כשלעיתים הסביבה והתנאים היו מאתגרים וקשוחים – תמיד היית שם עבור כולם. השקעת והתמסרת כל כולך, כי ראית את עולמך בעבודה עם הנוער. לחנך, לגדל ולהאמין בו. להיות שם בשבילו. תמיד הסתכלת על החלשים, דאגת לחיזוק ודחיפה וראית באמת את החניכים ה'שקופים'".
"מול הטוב הצרוף והטהור הזה", הוסיף אלון, "ומול המתיקות, הרוממות ואצילות הנפש של המשפחה, ההורים, האישה היקרה והבן שבקושי זכה להכירך ושמונת האחים ששניים מהם נלחמים כעת באויב הנאצי האכזרי בעזה – אל מול כל אלה ניצבים כוחות שליליים כאן – בביתנו שלנו שהתבלבלו ושכחו מיהו האויב האמיתי. כבר נדמה לרגע שהשסעים והקרעים התאחו ולא ישובו עוד בזכות רוח האחדות שאפיינה את תחילת המלחמה, אך כוחות היצר הרעים שוב נותנים אותותיהם. חובה לעצור את הכוחות הללו! עלינו לשמר את האחדות, לשמר את מה שבאמת מאפיין את העם הזה, את רצון העם הזה ואת הייעוד האמיתי שלו".
