בשבועות האחרונים עובר הרב אביחי קצין מבית חולים אחד למשנהו, מבקר את קטועי הרגליים שנפגעו במלחמה. כדי להפיח בהם תקווה הוא מספר להם כיצד הוא עצמו איבד את רגלו במלחמת שלום הגליל לפני למעלה מארבעים שנה, ומאז הספיק להינשא ולהקים משפחה, ללמוד תורה וללמד, לכהן כרב בקהילות שונות, למסור שיעורים ולכתוב ספרים. האחרון שבהם, על פרשות השבוע, יצא לאור רגע לפני שמחת תורה.
"המפגש עם הפצועים הוא קשה, אבל זה נותן להם הרבה תקווה לראות אדם שחי חיים מלאים למרות הקטיעה", אומר הרב קצין. "כיום", הוא מוסיף, "כל עולם השיקום והפרוטזות התקדם לאין שיעור מזמני. אני בטוח שעם כוח רצון הם יצליחו לשקם את עצמם".
הוא בן 61, דור רביעי ברעננה. בילדותו היה הציבור הדתי־לאומי אחוז קטן מתושבי העיר; כיום די להתהלך ברחוב המרכזי של העיר, רחוב אחוזה, ולהתרשם משלל בתי הקפה הכשרים ומהעוברים והשבים חובשי הכיפה, כדי להבין שרבים מתושבי העיר הם דתיים. "בילדותי הסניף של בני עקיבא מנה אולי 60 חבר'ה", זוכר הרב קצין. "בית הספר הדתי היה בצד השני של העיר, ונסעתי אליו באוטובוס. היום ילדים הולכים ברגל לבית הספר".
להערכתו, מה שמשך לרעננה ציבור דתי נרחב הוא היותה "מעין פרוור של המרכז. היא קרובה מספיק למרכז אבל יש לה אופי כפרי, וזה מושך אליה הרבה תושבים. לאחרונה", הוא מספר, "יש הגירה לעיר של משפרי דיור מבני־ברק, בת־ים וערים נוספות. מגיעים גם הרבה עולים מחו"ל – מאמריקה ומצרפת".
בין ארץ לשמיים
הרב קצין עצמו, ששירת בחיל השריון, נפצע במלחמת שלום הגליל, פציעה שעם השלכותיה הוא מתמודד עד היום. הוא שימש אז נהג טנק בתוככי ביירות. "היינו בתוך מבנה יחד עם מחלקה של צנחנים. במשך כל היום היו הרעשות ארטילריות. פתאום שמעתי רעש איום ונורא של נפילת פגז, שהעיף אותי לצד השני של החדר. חשתי כאב מפלח את גופי, מישהו צרח 'נקטעה לו הרגל', ומיד ראיתי שרגלי הימנית נקטעה במקום. ממש חשתי בין ארץ לשמיים. היה לי קשה לנשום, פחדתי פחד מוות כפשוטו. נתנו לי מורפיום".
לאחר טיפול ראשוני הוטס קצין במסוק לבית החולים רמב"ם. "פעם אחת בחיים שלי נסעתי במסוק, וגם אז ישנתי", הוא מחייך. "התעוררתי למחרת בבוקר בבית החולים". אחרי שבוע ברמב"ם הוא עבר לשיקום בתל השומר, שם למד לצעוד מחדש, על רגל אחת. בהמשך חזר לישיבה. "אפשר ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת", הוא אומר בהומור.
איך שרדת את התקופה הראשונית? איך מעכלים דבר כזה?
"איך אומרים היום? 'ביחד ננצח'. אם אתה נפצע בתקופה רגילה, אתה מוצא את עצמך בשיקום עם בני 80 ומעלה, באווירת נכאים. אצלנו בשיקום הייתה אווירה תוססת. אני זוכר שאפילו הרצנו בדיחות על זה שכל יום מישהו מקבל וולבו ממשרד הביטחון. אולי גם האופי האופטימי שלי עזר לי בשיקום".
חושבים על העתיד בימים האלה?
"לאדם שדבר כזה קורה לו יש המון שאלות: איך אני אחיה, במה אעבוד, איך אתחתן. אבל משום מה אני לא זוכר את עצמי מוטרד בשאלות האלה. הייתי צעיר, וגם העובדה שהיינו באמת באווירה צעירה עזרה מאוד. ועדיין יש את ההתמודדות עצמה. זה קשה מאוד. אפילו היום אני מעדיף ללכת על הכביש מאשר על מדרכות לא ישרות, אז כן, היו קשיים. אבל שאלות לגבי העתיד לא הטרידו אותי".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "שבת" של מקור ראשון
