איך מכילים כאוס? איך נותנים פשר לתוהו ובוהו נפשי, המתחולל בשל פגיעה מינית מתמשכת, ומחולֵל תוהו ובוהו במציאות? לשרשרת של התנהגויות לא-רציונליות והרות-אסון, שרשרת טרגית שאת תחילתה אפשר לסמן בשיבוש נפשי של ניצול שואה שהפך אותו למעין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד? למערבולת של זהויות, של יוחסין כוזבים, של גורלות, שמתערבלת סביב העין שנקראת גילוי עריות?
תשובה מיוחדת, פרדוקסלית, תשובה אומנותית שהיא מעין שיטת טיפול, נותנת עפרה עופר-אורן ברומן "מה קרה להגר באילת?", שהשבוע התבשרנו על הכללתו ב"רשימה הארוכה" של פרס ספיר לספרות. התשובה היא: הכאוס יוכל בכלים של סדר קיצוני. מילותיו יוסדרו במקצב קבוע, ובמתכונת קבועה של הדהוד צליל, ובמתחמים שְוֵי אורך ומֶשך. כלומר, במשקל ובחריזה במתכונת קבועה. כלומר-שבכלומר: לפנינו רומן הכתוב בסונֶטות.
רומן עלילתי העשוי שירים, וסונטות בפרט, הוא בעל-חיים נדיר בארצנו וגם בעולם, אך לא בלתי מוכר. הדוגמה הקלאסית והאוטומטית היא "יבגני אונייגין" של פושקין, על תרגומיו השונים לעברית ועל הווריאציה שנתנה לו מאיה ערד בספרה הראשון "מקום אחר ועיר זרה", ועל הווריאציה האנגלית שנתן לו ויקראם סת בספרו המוקדם "גשר הזהב".
עקרונית, השידוך הזה בין סיפורת לשירה הוא שידוך הולם (כשם ספר ידוע ומאוחר יותר של אותו סת): הוא מתגלגל ומעניין כמו רומן עלילתי – אך כמו שירה חרוזה ושקולה הוא מהנה בצלילו, בניסוחו השנון ובפתרונותיו המפתיעים לאילוצים הצורניים.
זאת, נוסף על היתרון הייחודי שיש לשידוך עם השירה בספר שלפנינו: כאמור, הסדר הקיצוני, המיופּה, הוא כלי שמאפשר לאחוז בכאוטי, באי-רציונלי ובמזעזע. הגר, הגיבורה, נעשית לאסונה למנוצלת סדרתית, אך גם נדחפת לעמדת מנצלת. המנוצל הוא דווקא הדמות החיובית היחידה בסביבה. "צדיק נעזב", ייאמר עליו (כשם ספרה השני של מאיה ערד). הסחרחרה העלילתית והנפשית היא גם סחרחרה מוסרית. המוזיקליות של הטקסט מאפשרת לסבול זאת.
על כך יש להוסיף שעפרה עופר-אורן היא מספרת מיומנת, וגם חורזת-שוקלת מנוסה. בקיצור, לפנינו חתיכת פוטנציאל. אבל האם אכן התקיים בספר הזה בפועל שידוך הולם, והמתכונת השירית משרתת את העלילה? כאן יש להודות שקצת פחות.
ראשית, דומה שהמתכונת השירית אילצה את המחַברת לרוץ עם העלילה והמעשים, לדחוף את הקורא הסקרן מסונטה לסונטה, ולא להתעכב מספיק על הדינמיקה הפנימית, הנפשית. הימנעות זו משקפת בעיה עקרונית בעלילה: יותר מדי רָעים יש בה, עולם שחור משחור של אנושות זדונית. שירה, ז'אנר המתיר עמימות ודו-משמעות, יכולה להיות כלי לביטוי מורכבות ופרדוקסליות; אך בשל אילוציה היא עלולה גם לעודד פשטנות. קשה לקבוע איזה מהצדדים גבַר כאן.
ובעיה שנייה: השיריות של הסונטות כאן היא "בסדר", היא "עוברת", אך אין היא מנצלת את מה שבכוחן לתת לרומן. אכן, לא קל לכתוב 336 סונטות (בכל סונטה 14 שורות). עופר-אורן הקלה על עצמה במתכונת שבחרה לכתוב בה את הסונטות, וכך קצצה את מחלפות כוחן. לא במקרה יצר פושקין, וממשיכיו בעקבותיו, מתכונת דינמית ייחודית של סונטה: דגם חריזה המתרוצץ בין חרוזים חבוקים, חרוזים משורגים וחרוזים צמודים, ומתגוון בין חרוזים מלרעיים לחרוזים מלעיליים. כי כשקוראים מאות סונטות ברציפות, מוכרחים גיוון.
המחברת שלנו בחרה במתכונת מונוטונית עד להשתגע. היא בחרה בדגם הסונטה ה"שייקספירי", שהחריזה בו כמעט שאינה משנה את מתכונתה לאורך הסונטה; אך נמנעה ממה שמַקנה לדגם השייקספירי דינמיות: חילופין בין חרוזי מלעיל למלרע, ומשקל דו-הברתי מהיר. אצלה המשקל תלת-הברתי, וכל החרוזים מלרעיים: דבר שלא יעלה על הדעת ברצף ארוך של סונטות, כי האפקט דומה לאפקט כביש הערבה. החרוזים עצמם סבירים אך לא מעניינים, ואין הקפדה לגוון בתנועות של חרוזים סמוכים לשם מניעת אפקט של דייסת צליל אחידה. הנה דוגמה אקראית, סונטה 123, העוסקת דווקא בהאזנה למוזיקה מורכבת, ל"צְלִילִים שֶׁהֵם סְבַךְ", של באך, כמצוין בסונטה שקדמה לה. שימו לב למונוטוניות של רצף חרוזי הצֵירה בהתחלה והקמץ/פתח בסוף:
יֵשׁ כִּנּוֹר שֶׁתּוֹהֶה וְכִנּוֹר שֶׁשּׁוֹאֵל, / הָאֶחָד מִתְנַשֵּׁם, הַשֵּׁנִי מְמַהֵר, / מִתְפָּרֵק, מִתְחַבֵּר, מִתְפַּתֵּל, מִשְׁתַּדֵּל – / הוּא מֻכָּר לְהָגָר מִקָּרוֹב, שֶׁהֲרֵי / הָרוֹפֵא נֶאֱחַז בּוֹ לֹא פַּעַם כְּמִי / שֶׁזּוֹכֵר בְּנִגּוּד לִרְצוֹנוֹ וְנִצְמָד, / וּבִתּוֹ – הִיא יוֹדַעַת: כָּמוֹהוּ תָּמִיד / לֹא תּוּכַל לְוַתֵּר. לְעוֹלָם לֹא תִּלְמַד / לְהַרְפּוֹת. לְעוֹלָם הִיא תִּזְכֹּר אֶת צְלִילָיו / שֶׁל כִּנּוֹר שֶׁאָבִיהָ קָבַע וְגָזַר / שֶׁתִּשְׁמַע, לֹא תִּשְׁכַּח לְעוֹלָם, וְתֹאהַב: / מַנְגִּינָה מְעִירָה גַּעְגּוּעַ עָקָר, / מְתִיקוּת שֶׁכּוֹרֶכֶת מִרְמָס וְחָמָס / אֲבָל הִיא לֹא תּוּכַל לְהָבִין, לֹא תִּכְעַס.
סוגת הרומן-בסונטות היא אומנות של איזון בין סדירות לגיוון. המתכונת, סונטה, אחידה, אך יש בתוכה השתנות. ברומן-בסונטות שלפנינו, הבחירה האומנותית המקילה של המחברת עזרה לה לבצע את המטלה במיומנות ואף בחֵן, אך פגעה בעוצמתה של התוצאה.
