"אני לא אוהב את הדיבור על 'שכול של מורים' או 'מורים שכולים'. אני מאוד אוהב את התלמידים שלנו שנהרגו, הכרתי את כולם היטב. אבל אני אומר למורים, וגם לתלמידים: בסוף, אנחנו לא מעגל ראשון, גם לא מעגל שני. אולי שלישי. אני אפילו לא אימא של בוגר שהילד שלה נמצא עכשיו בעזה. זה לא אותו קפיץ. זה מאפשר לנו למקם את הצער והאבל שלנו במקום שבו הוא ראוי להיות".
את המשפטים המצטנעים, המפוכחים, הללו אומר הרב שלומי דנינו, מנהל בית הספר הימלפרב בירושלים, שהתפרסם לאחרונה כאחד מ"שיאני" הנופלים במלחמת חרבות ברזל. נכון לשעת כתיבת הדברים נהרגו במלחמה הנוכחית חמישה מבוגרי בית הספר: ענר שפירא, שחר פרידמן, דביר ברזני, אריאל רייך, ובן זוסמן. בוגר נוסף של בית הספר, הירש גולדברג־פולין, מוחזק בשבי חמאס. "זה לא 'שיא' שאנחנו מתהדרים בו. להפך, אנחנו מתבאסים מהנתון הזה", אומר דנינו.
הימלפרב, אחד התיכונים הוותיקים בישראל, הוקם עוד בשנת 1920, בשם "תיכון מזרחי". כשעבר למבנה הנוכחי שלו, בשכונת בית־וגן בירושלים, שונה שמו לשמו של תורם המבנה, פאול הימלפרב. בין בוגריו נמנה גם הרמטכ"ל, הרצי הלוי. בסך הכול נפלו במלחמות ישראל 63 מבוגרי בית הספר. למרות הנתונים הללו, המסורת הנקוטה בהימלפרב לאורך השנים, ולא רק תחת שרביטו של דנינו, היא להצניע את השכול ואת העיסוק בו.
"קל להישאב לעיסוק במוות, זה מאוד חזק. אבל אנחנו מאמינים בחינוך לחיים", אומר דנינו. "לכן אין לנו בבית הספר חדר הנצחה. יש לוח ובו שמות הנופלים, ויש פינות קטנות במרחב הכללי של בית הספר, אבל אין חדר שמוקדש כולו להנצחה. גם במלחמה הנוכחית, כשקיבלנו את השמות הראשונים של בוגרים שנהרגו, לא מיהרנו לפרסם מודעת אבל מטעם בית הספר. רק אחר כך הבנו שזה מתבקש. אבל גם כשהתלבטנו איפה למקם את המודעה, החלטנו שהיא לא תהיה בשער הכניסה. איך אמר לי מנהל חטיבת הביניים? ילד מכיתה ז' לא צריך להיתקל במודעת אבל בתור הדבר הראשון שהוא רואה בכניסה לבית הספר. אלה ילדים צעירים, שיכולת ההתמודדות שלהם עם אסון כזה קטנה יותר, ולפעמים יש להם עצמם אחים שמשרתים עכשיו בעזה, ומודעה כזו יכולה לטלטל אותם. אז מיקמנו את המודעה במקום בולט בפנים, אבל לא בכניסה. מדובר במודעה אחת בלבד על כל נופל, ואנחנו מקפידים גם להסיר את המודעות מיד בתום השבעה".
בהימלפרב גם לא מעודדים את התלמידים לצאת להלוויות. "מי שמרגיש רצון וצורך יקבל כמובן אישור לצאת, אבל לא מדובר ביציאה קולקטיבית", מסביר דנינו. "מצד שני אנחנו כן מעודדים את התלמידים לא להתעלם מהשכול שנמצא בסביבה, גם אם זה קשה. אם מישהו מרגיש רצון לשלוח ווטסאפ לבן משפחה שהוא מכיר, שיעשה את זה ולא יהסס. אם תלמידים מרגישים מספיק קשר כדי ללכת לשבעה אבל מרגישים במקביל גם מבוכה, אנחנו מעודדים אותם ללכת בזמני התפילות, כי אז הבית יותר מלא והמבוכה פחות גדולה". כך, לאורך כל השיחה, מבקש דנינו להציג התמודדות רציונלית, עניינית ומורכבת ככל האפשר עם מציאות מוטרפת וכאוטית.
פרוטוקול קבוע
במקרים רבים דנינו הוא בין הראשונים לקבל את ההודעה על נפילת הבוגר; במיוחד אם לאותו בוגר יש אחים צעירים שעדיין לומדים בבית הספר. הוא נדרש גם לבשר למורים שלימדו את אותו בוגר על נפילת תלמידם. "באחד המקרים שאל אותי מורה: איך אתה מסוגל לעבור את זה שוב ושוב? עניתי לו, 'באמצעות העשייה'. לצערנו, ריבוי המקרים כבר גרם לכך שיש לנו פרוטוקול מובנה למקרים האלה. דבר ראשון עומדת השאלה למי מודיעים. אנחנו מודיעים קודם כול למורים, ואחר כך גם לתלמידי י"א-י"ב, מתוך הנחה שאולי יש ביניהם עוד מי שהכירו את אותו בוגר (לרוב מדובר בבוגרים צעירים, שסיימו את בית הספר רק לפני שנים ספורות; י"ש). לא מודיעים בכלל לשאר השכבות. כולם כמובן שומעים תוך זמן קצר, אבל אנחנו לא מודיעים על אסונות לתלמידים הצעירים יותר.
"בכלל, אחד המאפיינים של המלחמה הנוכחית הוא המהירות שבה מתפשטות הידיעות האיומות האלה. באחד המקרים דובר צה"ל עצמו ביקש מאיתנו להפיץ את הידיעה בקהילת בית הספר עוד לפני הפרסום הרשמי, כי התחילה להתפרסם שמועה שההרוג הוא אחד מאחיו של הנופל האמיתי, והם רצו שלפחות במעגל הקרוב יידעו במי באמת מדובר.
"אנחנו גם הולכים לבית המשפחה בסמוך לקבלת ההודעה, עוד לפני ההלוויה. כי למרות מה שאמרתי על כך ש'אנחנו לא מעגל ראשון', מסתבר שלמשפחות עצמן הליווי הזה חשוב. ברגע הנורא הזה הן רוצות וצריכות לקבל תמיכה מכל גורם אפשרי, ואנחנו בהחלט גורם שחשוב להן. וכמובן שלכל משפחה יש את הסיפור המיוחד שלה ואת מה שיכול לנחם, או להקל קצת על הכאב, במקרה המסוים שלה. אצל ענר שפירא זה כמובן סיפור הגבורה שלו, אצל שחר פרידמן זו העובדה שהוא נהרג תוך כדי קרב עם מחבלים, ואצל דביר ברזני, שנהרג מירי כוחותינו, אמר לי האבא משפט מדהים: 'לפחות אני יודע שהוא נהרג על ידי יהודי, ולא על ידי מחבל'. בשבעה עצמה אנחנו כמובן מגיעים, ואחרי השבעה זה כבר תלוי בשדר שאנחנו מקבלים מהמשפחה. אנחנו כאן בשבילם לכל מה שירצו ויצטרכו, אבל אנחנו משתדלים מאוד גם לא לדחוף את עצמנו".
ההסתייגות מעיסוק מופרז בשכול מתאימה מאוד לדרכו הכוללת של הימלפרב, הנחשב לאחד ממעוזי האליטה הדתית־ליברלית בירושלים, ומקיים חינוך הומניסטי רחב ומגמות בתחומי אמנות שונים. במרחב הציוני־דתי, הימלפרב נחשב לאחד הקטבים המנוגדים לחינוך הניתן במכינות הקדם־צבאיות הדתיות, מהסוג של המכינה בעלי, שכולו קודש לטיפוח "מורעלות" צבאית ורצון להגיע קרבי וגבוה ככל האפשר במעלה המסלול הצבאי.
מהבחינה הזו, עצם ריבוי הנופלים בין בוגרי הימלפרב עשוי להיחשב כנתון מפתיע. אבל דנינו לא מופתע: "עם כל החינוך הליברלי וההומניסטי, בסוף גם בבית הספר וגם בבתים שמהם מגיעים התלמידים והבוגרים, יש תודעה שזו זכות גדולה לשרת בצבא ההגנה לישראל ולהגן על העם ועל המדינה שלנו. לפני כמה ימים התראיינתי אצל קלמן ליבסקינד ברשת ב'. אחרי השידור התקשר אליי מישהו שהציג את עצמו כ'מרצה באוניברסיטת תל־אביב', בלי לציין את שמו. הוא אמר לי: 'כשהציגו אותך בתור מנהל בית הספר ששכל חמישה בוגרים, אמרתי לעצמי: טוב, מה הפלא? תמשיכו לחנך שהאדמה יותר חשובה מהאדם ועל גיבורים שנופלים על רימונים, וזה מה שתקבלו. אבל כששמעתי את הריאיון הבנתי שהסיפור שלכם יותר מורכב".
חברותות עם השכנים החרדים
עוד לפני השכול הציבה המלחמה בפני דנינו שורה של קשיים ואתגרים: "הדבר הראשון, שהתברר מיד בבוקר שאחרי שמחת תורה, הוא שאנחנו חסרים הרבה מאנשי הצוות. יש לנו בבית הספר כ־900 תלמידים (מדובר בתיכון לבנים בלבד; י"ש) ובערך 100 מורים, ועד היום כרבע מהם, שרבים מהם מחנכי כיתות, מגויסים. אז היינו צריכים להזיז מורים מקצועיים לתפקידי מחנכים, להחזיר מורים משנת שבתון. מה שיפה זו ההתגייסות המדהימה. אתה לא צריך ללחוץ יותר מדי, ובמקרים רבים אנשים אפילו מתייצבים ומציעים בעצמם להיות נכונים לכל משימה. יש לנו אפילו מקרה של אדם שהיה מנהל חטיבת הביניים לאורך עשרות שנים, ד"ר גרשון צין, וכבר יצא לפנסיה, אבל איך שהגיעה המלחמה הוא התייצב לדגל והלך לחנך כיתה ז'.
"אחר כך ישנה שאלת המורות. כ־40% מהצוות שלנו הן מורות. אצל רבות מהן הבעלים מגויסים, ובמקרים רבים מדובר באימהות צעירות, מה שכמובן מקשה מאוד על חיי היומיום. היה צריך ליצור התמודדות ועזרה גם עם הקושי הזה. ויש כמובן המון תלמידים שאבות או אחים שלהם מגויסים, חלקם בלב עזה, והחששות גדולים. חוץ מחמשת הבוגרים שנפלו, יש גם לתלמידים אחרים קרובי משפחה שנהרגו, כולל תלמיד שהדוד והדודה שלו נרצחו בעוטף, וצריך להתמודד גם עם כל זה.
"בכל המקרים האלה אנחנו קודם כול מציעים 'עזרה ראשונה': ליווי צמוד של מורה קרוב לאותו תלמיד, בדרך כלל מחנך אבל לפעמים גם מורה מקצועי שמאוד קרוב אליו, שילווה את התלמיד בתקופה הראשונה. את הטווח הארוך יותר נצטרך לטפח עם הזמן. זה קשור לתפיסה הכוללת שלנו. יש לנו רצון לטפח בבית הספר מערכת להתמודדות רגשית־נפשית שהיא לאו דווקא טיפול פסיכולוגי מקצועי, אבל יכולה לסייע בתמיכה קבוצתית לאנשים. הקמנו כבר קבוצה כזו לבוגרים יתומים; דווקא כאלה שהיתמות שלהם התרחשה כבר לפני שנים, אבל המבנה המשפחתי נפגע מאוד. לפעמים גם ההורה עסוק כל כך בהתמודדות שלו עם השכול, שהוא מתקשה לתת מענה לילד. הקמנו קבוצת תמיכה לילדים להורים גרושים, ומן הסתם בעקבות המלחמה נקים גם קבוצת תמיכה לבני משפחה של נופלים.
"אנחנו גם צריכים לתווך לכלל התלמידים שלנו את סיפור המלחמה, כל שכבה והרמה שמתאימה לה, ואנחנו כמובן מבקשים גם לערב אותם בעשייה: התנדבות בחקלאות, כביסה למפונים או טיגון אלפי פנקייקים באיזה ערב שעשינו עבורם. זה חשוב לא רק בשביל הכאן והעכשיו, אלא גם בשביל לבנות את סיפור המלחמה בתודעה ובזיכרון שלהם גם לעוד 15 שנה. כך שכאשר הם יסתכלו אחורה או ידברו עם הילדים שלהם, הם יזכרו שבמלחמה הזו הם לא רק המשיכו ללמוד כרגיל – ואנחנו בהחלט מחשיבים גם את הלימוד וגם את השגרה – אלא גם היו מעורבים בעשייה".
המלחמה, מעיד דנינו, הגבירה באופן כללי את מוטיבציית הקשר של הבוגרים, במיוחד בוגרי המחזורים האחרונים, עם בית הספר: "אנחנו כבר רגילים לזה שהרבה בוגרים מגיעים לבקר ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אולי גם בגלל הקרבה להר הרצל. בתקופה הזו יש תופעה של הרבה בוגרים שיוצאים לחופשה קצרה מהצבא ועוברים גם דרך בית הספר, בדרך הביתה או בדרך חזרה לצבא. אומרים שלום קצר וממשיכים הלאה. איכשהו הקשר הזה נעשה חשוב להם. בוגרים אפילו ביקשו ממני שאשלח להם את האיגרת השבועית שאנחנו כותבים להורים ולתלמידים, שמעדכנת מה קורה בבית הספר. אמרתי להם: מה זה מעניין אתכם עכשיו חילופי מורים בכיתה י'1? אבל מסתבר שהקשר עם בית הספר, והעדכון, אפילו הטכני, במה שקורה כאן, חשוב להם. התחלנו לשלוח בווטסאפ את האיגרת לבוגרי חמשת המחזורים האחרונים".
אי אפשר להתעלם גם ממיקומו של בית הספר בשכונת בית־וגן, שכונה ציונית־דתית לשעבר שהלכה והתחרדה עם השנים. כיום מקיפות את בית הספר מגוון של ישיבות חרדיות – החל מ"קול תורה" הידועה יותר, ועד ישיבות כמו "אור ברוך" ותלמוד־תורה "חקרי דרך". האם השכול של בית הספר יוצר מתח עם הסביבה החרדית? "כבר יותר מעשר שנים יש לנו פרויקט עם הישיבות החרדיות בסביבה", מספר דנינו. "אנחנו מביאים לכאן תלמידים שלהן שיבואו ללמוד חברותא בגמרא עם התלמידים שלנו. אצלנו זה בא מתוך תפיסה של פתיחות לכלל ישראל, ומסר שאומר שאנחנו פתוחים לא רק רק לתיכון בויאר החילוני שנמצא מולנו, אלא גם לעולם החרדי. אצלם אני מניח שמי שמגיעים באים פשוט מתוך סקרנות.
"זה פרויקט מקסים, והשנה, בניגוד לשנים קודמות, יצא משום מה שהגיעו פחות אברכים מבוגרים ויותר תלמידים צעירים, מה שהופך כמובן את שאלת הגיוס לעוד יותר רגישה. אז באופן טבעי אכן יש ויכוחים. לתלמידים שלנו קשה לעכל את המציאות שהחרדים לא מתגייסים, והם בהחלט שואלים: למה אתם לא מתגייסים? בדרך כלל זה לא נעשה בהתרסה, אלא מתוך סקרנות ותמיהה אמיתיים. בכל אופן, הפרויקט עצמו מצליח להישמר למרות הוויכוחים והתקופה הקשה".
היו לכם במלחמה גם רגעים מרגשים? רגעים של התעלות?
"היה רגע כזה בכנס תפילה שעשינו, ממש בתחילת המלחמה, כשהבנו את המצב. הימלפרב בדרך כלל לא עושה כנסי תפילה, זה לא הווייב שלנו, ובכל זאת החלטנו שעושים. זה היה די קצר. אמרנו פרק תהילים, שרב חטיבת הביניים הוביל אותו בחוכמה במנגינה שילדים אומרים בתהילים של שבת אחר הצהריים. הייתה לזה המון עוצמה, ואחר כך הייתה הרקדה. יש לנו הרקדות פורים והרקדות ראש חודש, אבל פה היה משהו אחר. השירים נבחרו אחרת, והייתה תחושה שזו ההרקדה הכי חזקה שהייתה אי פעם בבית הספר. אתה רואה מאות תלמידים רוקדים יחד, מה שלא קורה בדרך כלל, ומרגיש תחושה של עוצמה בבית הספר. יש גם רגעים מרגשים בביקורים של בוגרים במהלך המלחמה. אנשים קופצים לרגע, נותנים חיבוק וממשיכים הלאה. מבחינתי זה בהחלט לא מובן מאליו. גמרתם י"ב, למה בעצם אתם אמורים להרגיש קשורים?"
הרב הדרי ועמוס עוז
דנינו, 49, גדל ברקע שונה מאוד מזה של האליטה הירושלמית שבניה מגיעים להימלפרב. הוא בן למשפחה מזרחית מבאר־שבע, למד בישיבה התיכונית המקומית, ואחר כך בישיבת הכותל: "מעולם בחיי לא הרגשתי את המתח של ספרדים־אשכנזים", הוא מעיד. "לא בישיבה התיכונית, לא בישיבת הכותל, וגם לא בהימלפרב. אחד הדברים שאני הכי שמח בהם זו העובדה שהשיקול העדתי לא היה שום פקטור בבחירה שלי כמנהל; לא מתוך רצון לקדם בכוונה מועמד מזרחי, וגם לא שמישהו התנגד למועמד מזרחי. זה פשוט לא היה רלוונטי".
בישיבת הכותל הוא התקרב מאוד לראש הישיבה המנוח, הרב ישעיהו הדרי: "בגלל שהיינו מאוד קרובים, ביקשו ממני לדבר באזכרה ביום השלושים שלו. אמרתי לעצמי: מה אני אספר, על אינטנסיביות הלימוד שלו? הרי כולם יודעים! החלטתי לספר על הסקרנות העצומה שלו. איך סיפרתי לו על 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, והוא ביקש שאביא לו את הספר לקרוא. הוא החזיר לי אותו עם סימונים והערות. אותו דבר קרה גם עם הספר 'זמן אלול', של דב אלבוים. אמרתי לו: הרב, יש שם קטעים שאולי לא מתאימים. והוא אמר: לא חשוב, תביא לי לקרוא. זה אדם שהיה פותח את היום עם האזנה ל'אוניברסיטה המשודרת'. הכול סקרן אותו".
כשסיים את לימודיו בישיבת הכותל הגיע דנינו להימלפרב כמורה צעיר, ומאז הוא שם, כבר 24 שנים: מורה, מחנך, מנהל התיכון, ומאז פרישת המנהל הקודם, הרב ירמי סטביסקי, ב־2020, דנינו הוא המנהל הכללי של בית הספר.
לא קל להיכנס לנעליו של אדם שניהל את בית הספר במשך 23 שנים ונעשה מזוהה איתו לחלוטין; מה גם שסטביסקי, בהחלטה מאתגרת לו ולבית הספר גם יחד, החליט להישאר בבית הספר כמחנך מן המניין. דנינו מבחינתו פועל בתחושה ברורה שסטביסקי היה ויישאר מורו ורבו: "לשנינו יש רק אחיות. אז מבחינתי הוא אחי הגדול ומבחינתו אני אחיו הקטן. הוא האיש שהכניס אותי לעולם ההוראה, ובוודאי לעולם הניהול. הושפעתי ממנו מאוד בגיבוש התפיסה החינוכית שלי, למרות הבדלי הרקע והאופי בינינו. הוא אשכנזי שנולד בארה"ב, ואני צבר מזרחי. הוא אדם שמאוד מאמין במורכבות, ואצלי המסרים יותר חדים. הוא אדם שמאמין לחלוטין בעבודת צוות, וכל תפיסת הניהול שלו הייתה של 'כוורת ניהולית', ואני הרבה יותר ריכוזי.
"ואולי ההבדל הכי גדול, שנובע מהבדלי הרקע: אצל ירמי יש 'תודעה שואתית' מאוד חזקה. הייתה לו סבתא ניצולת שואה, וכמי שבא מחו"ל, נוכחות השואה בתודעה שלו הרבה יותר חזקה מאצלי. הוא אדם שבאמת מאמין שמדינת ישראל יכולה למצוא את עצמה בסכנה קיומית, ואולי חלילה לא להתקיים. אצלי זו אפשרות שלגמרי מחוץ לטווח האופק. יש לי ביטחון גמור בקיומה של המדינה.
"דווקא לאבא שלי הייתה תודעה שואתית מסוימת. הוא גדל במצרים, בתקופת מלחמת העולם השנייה, והזיכרון הראשון שלו כילד היה שהוא רץ עם אביו בשוחות, בבריחה מאלכסנדריה לקהיר, מפחד הגרמנים שהתקרבו למצרים. הוא סיפר לי שההורים שלו עשו הסכם עם סוחרים שגרו לידם, שאם קורה להם משהו הם ייקחו אותנו, הילדים, וידאגו לנו. אבל הוא לא גידל אותנו על החוויה הזו. אצלו הטראומה התבטאה בצורה אחרת. לא פעם הוא אמר לי שמתוך תודעת השפע שאנחנו חיים, הוא מקווה שנצליח להתמודד גם עם מצבים כאוטיים שאולי יגיעו. לי בכל אופן אין תודעה כזו. אולי לכן אני גם מרשה לעצמי מסרים יותר חדים וימניים מהמסרים היותר מורכבים וממורכזים של ירמי".
עם כל ההבדלים, יש עיקרון אחד שלגביו דנינו ממשיך ללא היסוס את דרכו של סטביסקי: "כמי שבא מארה"ב הוא הכניס לבית הספר שלנו את התודעה של 'מודרן אורתודוקס', כזיהוי שהוא אפילו חשוב יותר מהזיהוי הציוני־דתי. זה דבר שאני מאוד מאמין בו וממשיך אותו. גם מבחינתי הזיהוי המודרני חשוב יותר מהזיהוי הציוני־דתי".
סטיביסקי עצמו שכל במהלך המלחמה את חתנו, ינון פליישמן ז"ל. "עשרים דקות לפני שזה נודע עוד דיברתי עם ירמי בעניין אחר", מספר דנינו. "כעבור 20 דקות הוא שוב מתקשר אליי. הייתי עסוק בעניין אחר ולא עניתי. ואז מתקשרת אלי אשתי אפרת ואומרת שירמי מחפש אותי גם באמצעותה. הבנתי שמדובר במשהו רציני. הרמתי לו טלפון, והוא אומר לי: 'שמע, ינון נהרג. אני צריך שתיסע ותביא את הלל – בנו הצעיר של סטביסקי – מהמכינה שלו'. נסעתי למכינת 'רוח השדה' בקיבוץ בארות־יצחק, שגם הבן שלי דביר לומד בה, באותה שכבה עם הלל. כשהתקרבתי למכינה, וזו כבר הייתה שעת לילה מאוחרת, אמרתי לדביר שיגיד להלל לצאת אלי. הוא לא הבין מה העניין בשעה כזו, אבל אמר להלל. הלל יוצא אלי, ומייד מתחיל בצחוקים הרגילים: היי שלומי, מה נשמע? אני אומר לו: הלל, עכשיו אין זמן לצחוקים. הוא מרצין, ואני רואה איך תוך שתי שניות גלגלי המוח עובדים והוא מבין מה קרה. ואומר לי: מי זה? נעם (אחיו) או ינון? אמרתי לו ינון. ואז הוא התפרק.
"עם כל החינוך הליברלי וההומניסטי, בסוף גם בבית הספר וגם בבתים שמהם מגיעים התלמידים והבוגרים, יש תודעה שזו זכות גדולה לשרת בצבא ההגנה לישראל ולהגן על העם ועל המדינה שלנו"
"נסעתי איתו לבית של ירמי וגם עליתי איתו הביתה. שאלתי את ירמי: איך אתה? והוא אומר לי, בדרכו השקולה, אחרי רגע של מחשבה: אני חושב שאני בסדר. הם באמת משפחה מאוד חזקה ומגובשת, אבל כמובן גם למשפחה חזקה זה אירוע קשה מאוד".
לשאוף גבוה
אופיו של החינוך הליברלי בהימלפרב, ואולי בעיקר אופיין הפתוח של המשפחות שמהן מגיעים מלכתחילה רוב התלמידים, יוצרים מצב שבו רבים מהבוגרים אינם נשארים באורח חיים דתי. כך היה גם לגבי חלק מהנופלים. למעשה, יש כאלה שעוד בשנות הלימודים כבר לא מקיימים אורח חיים דתי. דנינו אומר שהדבר לא משפיע כלל על אופי הקשרים עם הבוגר: "אני מבחין באופן ברור בין התקופה שבה התלמיד לומד בבית הספר, ובין החיים שאחרי. לגבי התלמידים יש לנו בהחלט ציפייה גמורה שהם ינהגו במהלך לימודיהם לפי הכללים המקובלים בבית־ספר דתי. אנחנו לא מקבלים מצב שבו מישהו יתנגד עקרונית להניח תפילין. בחור כזה יישלח הביתה. לא כי הוא לא שומר מצוות, אלא בגלל שהוא לא מכבד את בית הספר. אנחנו אפילו מקפידים על תספורת נאותה. לתלמיד שבעיניי מסתפר לא כראוי אני יכול לומר: עם תספורת כזו אין סיכוי שתהיה לך חברה. ואם יש לו חברה, אני מבקש שיביא לי אישור ממנה שהיא מרוצה מהתספורת.
"אחרי שהתלמידים מסיימים את בית הספר הם כמובן חופשיים לטפח את זהותם כהבנתם, ורמת הקשר שלנו איתם לא קשורה בכלל לזהות הדתית שלהם אלא לאופי הספציפי של הקשרים שנוצרו עם המורים, המחנכים או איתי. אני יכול לומר שאולי בניגוד לדימוי, רוב הבוגרים שלנו ממשיכים לקיים אורח חיים דתי וגאים בזהותם הדתית".
"מכיוון שמבית הספר הזה יצאו גם הרצי הלוי וגם עמית סגל, שאלו אותי לא פעם אם אני יודע לזהות את הרצי או עמית של הדור הבא. כמובן שלא, אבל אני מקווה שכל אחד מהתלמידים שלנו ירגיש שהוא יכול להגיע הכי גבוה בכל תחום שיבחר"
אחד הערכים הנוספים שבית הספר מטפח הוא החינוך לשאוף גבוה: "יצרנו מסגרת של מפגש, פעם בכמה שבועות, של תלמידי השכבה העליונה עם דמות ציבורית משמעותית. השנה, בגלל המלחמה, זה כמובן השתבש, אבל היו אמורים לבוא הרמטכ"ל הרצי הלוי ועוד אנשים חשובים. בשנה שעברה הגיע, בין השאר, מפקד הימ"מ, ח', שעד עכשיו אני לא יודע את שמו המלא. לאחרונה נודע לי שבנו נהרג במלחמה. אגב, הוא אפילו לא ישב שבעה כי מיד היה צריך לחזור לפעילות. כיוון שהיה לי את הטלפון שלו כתבתי לו הודעת תנחומים קצרה. הוא הודה לי ואמר שההרצאה בבית הספר הייתה אחת החוויות המשמעותיות בחייו. זה באמת היה מראה מרגש: 400 תלמידי החטיבה העליונה שלנו עומדים על רגליהם ומוחאים כפיים לאיש הזה במשך דקות ארוכות, לאות תודה על המסירות העצומה שלו ושל חבריו למעננו, אחרי שהוא סיפר לנו עד כמה התפקידים שמילא במשך השנים פגעו בחיי המשפחה שלו.
"אנחנו מביאים את האנשים האלה כי חשוב לנו שהתלמידים שלנו ייפגשו עם אנשים גדולים וגם הם ישאפו ויחלמו גבוה. מכיוון שמבית הספר הזה יצאו גם הרצי הלוי וגם עמית סגל, שאלו אותי לא פעם אם אני יודע לזהות את הרצי או את עמית של הדור הבא. אמרתי שכמובן שלא, אבל שאני מקווה שכל אחד מהתלמידים שלנו ירגיש שהוא יכול להגיע הכי גבוה שאפשר, בכל תחום שיבחר בו".
