שלשום בערב היה הרב שלמה מוזס בדרכו לניחום אבלים אצל הוריו של איתן דישון ז"ל, מתלמידי הכיתה במחזור ל"ד שאותה חינך במשך שנתיים בישיבה התיכונית אור תורה נווה־שמואל באפרת. דישון היה התלמיד השני מאותה כיתה שנפל בקרב בעזה, אחרי יהונתן סמו שנפל שבוע וחצי קודם לכן. אלא שממש לפני כניסתו לבית המשפחה, קיבל הרב מוזס עוד הודעה כואבת: תלמיד שלישי מאותה כיתה, איתן דב רוזנצוויג, נפל בקרבות בעזה. בתוך עשרה ימים איבדה הכיתה שלושה מבוגריה.
"זו הייתה מהלומה, רעדתי", אומר הרב מוזס. "התעכבתי קרוב לשעה לפני שעליתי לבית משפחת דישון". הקשר הקרוב עם התלמידים, הוא אומר, נשמר גם בשנה הרביעית לאחר שסיימו את התיכון. "אני כמובן לא משווה את זה לכאב של המשפחה, אבל אנחנו במעגל שני קרוב ביותר. העצב והאבלות בלתי נתפסים. אני בתהליך ראשוני של הבנת הכאב הזה".
ראש הישיבה, הרב אבישי מילנר, מוסיף כי "אנחנו עוברים בין הפרטי ללאומי ובין האישי לישיבתי. אנחנו בתחושה של צוות שכול. זו לא דרכו של עולם שצוות מגיע ללוויות. הכאב גדול, קשה להכיל את זה כבר. כשהמילים נאלמות ונעלמות אפשר רק להביט בעיניים ולכאוב את הכאב, אבל לזכור שזאת משימתנו כרגע, במלחמה, בחינוך ובחיבור הגדול. שותפות הגורל לא תספיק, המלחמה הזאת חידדה את הייעוד".
שניהם מספרים על שלושת הבוגרים שנפלו בקרבות בעזה. יהונתן יצחק סמו מכרמי־צור, לוחם בגדוד 202 בצנחנים, נפצע אנושות בקרב ב־8 בנובמבר וכעבור יומיים נפטר מפצעיו. "לאורך שירותו הצבאי התעניינתי בשלומו והוא היה אומר לי 'אין קושי מיוחד'. כל קושי והתמודדות הוא קיבל באהבה. הוא היה חבר אהוב על כולם", אומר הרב מוזס.
הרב מילנר מספר כי "בלילה שהוא נפגע נסעתי מיד לבילינסון. אחד הדברים שהכי ריגשו אותי זה שכל החברים שלו מהכיתה שיצאו להתרעננות הגיעו לשם כמו מגנט. זה מה שהוא היה – איש של חברים, בחור מתוק עם מרץ ועשייה שהתנדב לכל עשייה חברתית. הוא היה מנהיג של ממש".
עשרה ימים אחרי פטירתו שך יהונתן סמו התקבלה הבשורה על נפילתו של סמ"ר איתן דישון, לוחם בסיירת גבעתי משכונת נוף־ציון בירושלים. "בחור מדהים עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה, מנהיגות שקטה שכולם נושאים אליה עיניים", סופד לו הרב מילנר. "חד, חכם ועם יכולת ניסוח. כשהוא הצטרף לשיחה היא מיד הייתה עולה קומה, ועם זאת הוא היה ראש וראשון לכל צחוק". ראש הישיבה מספר גם על סרט הגמר של דישון, שנעשה לדבריו מנקודת מבט בוגרת ועסק בחברות ובשכול.
איתן דישון, מספר הרב מוזס, השקיע גם בלימודים וגם בבני עקיבא. "הוא הדריך בסניף ארמון־הנציב ובשבתות היה הולך לשם ברגל. היה עניו וצנוע, ולמרות שהייתה לו אפשרות להתגייס ליחידת מודיעין מיוחדת בסוף כיתה י"ב, הוא העדיף ללכת ללמוד תורה ולמד בישיבת קריית־שמונה".
שלשום התקבלה הידיעה על נפילתו של בן הכיתה השלישי: סמ"ר איתן רוזנצוויג, תושב אלון־שבות, תלמיד בישיבת ההסדר בירוחם ולוחם בגדוד שקד. מהתיאורים על אודותיו עולה שהוא היה איש ספר ומכחול יותר מאשר איש צבא, אבל גם לכך התאים את עצמו היטב. "הוא היה איש של אמנות ושירה. יצירתו במגמת אמנות הייתה מקורית ומיוחדת ושילבה אמנות, יהדות וחיבור אישי שלו", מספר הרב מוזס.
איתן רוזנצוויג היה קרוב במיוחד לרב מילנר: "הייתה לנו חברותא. הוא היה רב־תחומי ומוכשר. מצד אחד בחור של בית מדרש, תאב ידע וסקרן שרודף אחרי אנשי הצוות כדי ללמוד, ומהצד השני היה גם בחדר האמנות עם יצירתיות וידע נרחב". ראש הישיבה מספר על חיבור מיוחד שהיה לרוזנצוויג עם הרב שאול אלתר, מנהיג קהילת הפורשים מחסידות גור. "הוא הגיע לטיש, פגש שם את אחד החסידים ודרכו התחבר לרבי שאול. לפני הצבא והכניסה למלחמה הוא גם קיבל ממנו ברכה".
"אני יכול להאריך על כל אחד עוד הרבה", אומר הרב מוזס, "כל אחד מהם איש מעלה. כל אבדה כזאת היא גדולה, והשלושה האלה ביחד יצרו חלל גדול ועצום".
"שלושתם כל כך שונים באישיותם זה מזה, ועם זאת כל כך שלמים ומושלמים בעולמם, בתפיסתם ובזהות הישראלית והיהודית שלהם", משלים הרב מילנר.
