דובר צה"ל התיר לפרסום הבוקר (ג') על שני חיילי צה"ל שנפלו בקרב בצפון הרצועה: סרן (במיל') ארנון משה אברהם בנבנסטי-וספי, בן 26 מיסוד המעלה, וסמ"ר איליה סנקין, בן 20 מנוף הגליל וקצין לוחם בגדוד רותם של סיירת גבעתי.
זו הפעם החמישית שמשפחת וספי מקבלת בשורה מרה על נפילת יקיריהם. הסבא, סגן אלוף יואב וספי, נפל ב-16 באוקטובר 1973 בקרב באזור תל כודנא, כשהיה מפקד גדוד שריון 39 במלחמת יום כיפור. על מעשיו קיבל את עיטור העוז. בנו ארנון התנדב לצנחנים, לאחר שאמו שרה חתמה לו על האישור הנדרש. אך ב-8 במאי 1983, כשהוביל את הנגמ"ש של צוותו בדרום לבנון, הכלי המשוריין שלו התהפך והוא נהרג במקום, עשור אחרי אביו. לפני שנהרג עוד הספיק לצעוק: "נוהל התהפכות", ובכך הציל את חברי הצוות שלו.
לאחר מותו של יואב וספי, אלמנתו שרה חיה בזוגיות עם יעקב בן זכרי. ב-7 באוקטובר 1987, בנו עמרי, לוחם בגבעתי, נהרג מפליטת כדור של אחד מחבריו ליחידה במוצב בגבול לבנון. זאת הפעם השלישית בה התאבלה המשפחה על מות יקיריה. חצי שנה לאחר מכן, השכול פקד בפעם הרביעית את המשפחה, כשאחיינה של שרה, סגן אורי מעוז, נהרג בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון.
ארנון בנבנסטי-וספי ז"ל, שנקרא על שם דודו שנפל בלבנון, סיפר ב-2019 על רחבת בה"ד 1 את סיפור עלייתו ועל החלטתו להתגייס לשירות קרבי למרות היותו בן למשפחה שכולה. "לא קשה היה להבין את סבתא ואת אמא שלי, שלא בדיוק ששו לשלוח אותי לקרב. אני כבר השלמתי עם העובדה שלעולם לא אתגייס. נקודת המפנה הייתה בגיל 17, עבדתי אז בחוות סוסים בצפון הארץ, כשקיבלתי את ההודעה על כך שאבא שלי נפטר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואיך להמשיך מכאן, אבל למזלי היה לי את מנהל החווה, שי קנטי. הוא לקח אותי תחת חסותו, הרים אותי בזמנים קשים ולימד אותי על מסירות, אחריות ואהבת הארץ דרך סיפורים מתקופת השירות שלו בסיירת מטכ"ל.
"הבנתי שזה בן האדם שאני רוצה להיות, ושמתי לעצמי מטרה אחת – להיות לוחם ולהגן על המדינה", הוסיף ארנון. "זה לא היה פשוט בכלל. מבחנים שמילאתי לא נכון וראיונות שפישלתי בהם בכוונה כדי לא להתגייס- את הכול הייתי צריך לקחת חזרה, ולהראות כמה אני מוכן ורוצה לתרום. אחרי מאבק ממושך וארוך, הצלחתי – קיבלתי שיבוץ ללוחמה. כשביקשתי מאמא שלי לחתום על טופס ההסכמה לגיוס קרבי בגלל שאני ממשפחה שכולה, ראיתי את החששות שלה עולים מחדש, ולרגע דאגתי שלא תסכים לי להתגייס. לא היה לה קל לחתום, אבל עכשיו היא רואה שכל סופ"ש אני חוזר עם ברק בעיניים וזה רק הולך ומתעצם. אותו ברק מלווה אותי מאז ועד היום".
ארנון סיפר שהתגייס לגדס"ר חטיבת גבעתי: "ומשם רק המשכתי לעלות. הייתי מצטיין בסוף המסלול, הכרתי אנשים חדשים וסוף סוף שיפרתי את העברית שלי – מה שלא הצלחתי לעשות לפני. אני יכול להגיד בבטחה שהצבא לימד אותי יותר טוב מכל בית ספר אחר, והניף אותי למעלה גבוה".
רגע לפני הטקס ברחבת המסדרים של בה"ד 1 הוא סיפר כי "אמא, סבתא וגם שי יבואו לראות אותי ולהיות עדים לתהליך המטורף שעשיתי. אין לי ספק שגם אבא שלי, סבא, דוד ארנון, אורי ועומרי יהיו שם וישמחו על כך שבחרתי, למרות הכול, להמשיך בדרכם".
הלווייתו של ארנון ז"ל התקיימה אחר הצהריים, המשפחה תשב שבעה ביסוד המעלה.
