נאווה גולן ומשפחתה הקפידו במשך שבוע וחצי לא לצאת מביתם שבקריית־שמונה, למעט קפיצות בהולות לזריקת זבל. ב־16 באוקטובר נסעו לקרובי משפחה בנתניה, וכבר למחרת הגיע הטלפון ממחלקת החינוך של עיר מגוריהם: "הציעו לי להגיע לישיבת כפר־הרא"ה, לנהל את תחום החינוך במרכז הקלט של מפוני קריית־שמונה הראשונים", מספרת נאווה, גננת בגן תקשורת בקריית־שמונה, "הסכמתי, אבל לא באמת ידעתי למה אני נכנסת. העירייה אפשרה למשפחות עם ילדים בעלי מוגבלויות להתפנות מהעיר לפני כולם, אבל חלק מהמשפחות חששו להגיע לישיבה. בסופו של דבר הגענו לכאן עם עוד 19 משפחות. הוקסמתי מהמרחבים באזור. זה בדיוק מה שזקוקים לו ילדים מיוחדים כאלה".
מאז היא כאן, משדרגת את הידע המקצועי שלה מילדי גן תקשורת לצורכי חינוך רב־גילאים – מגיל שנתיים ועד 14. "לכל משפחה יש ילד או שניים עם צרכים מיוחדים ועוד אחים רגילים, ולכולם צריך היה לדאוג למסגרת חינוכית", היא מסבירה.
בשלב זה נכנס לתמונה איתי זורע, ר"מ בכיתה י' בישיבת כפר־הרא"ה, שהפך לרכז מרכז הקלט במקום. "כשראיתי שלא מגייסים אותי למלחמה, קיבלתי על עצמי את ריכוז העניינים פה. בהתחלה היו לנו פה עשר משפחות מהדרום, וכשהם עזבו החלטנו, אשתי אביטל ואני, להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד. כשראש עיריית קריית־שמונה ביקש שנקלוט את המשפחות האלה, שרבות מהן עם רקע סוציאלי מאתגר, אמרנו מיד: תביא", מספר איתי, "הגעתי בלי שום ניסיון בחינוך מיוחד, ולאט־לאט למדנו את העסק. שיתפנו את המועצה האזורית עמק חפר, והיא עזרה לנו מאוד. עפרה יוסף, האחראית במועצה על החינוך המיוחד, מסייעת בכל מה שצריך. הילית טופז־בורובסקי, מנהלת מתי"א חפר־שרון, והצוות שלה עוטפים אותנו מהיום הראשון".
במקביל התגייסו למאמץ גם בנות השירות של קריית־שמונה. אחת מהן, טלאור עוזרי, יצרה קשר עם אחת המשפחות והבינה שזקוקים כאן לידיים מסייעות. היא פנתה לרכזת בנות השירות בעיר הצפונית, וכך גויסו 23 בנות השירות שבגרעין קריית־שמונה לעבודה עם מפוני העיר בכל מקום שאליו פונו. 12 מתוכן נמצאות בכפר־הרא"ה. "אנחנו מלוות את הילדים והמשפחות בכל הפעילויות פה, ונוסעות איתם לבתי הספר. בהתחלה הלכנו עם כולם, וברגע שהילדים הרגילים השתלבו טוב, המשכנו לנסוע רק עם ילדי החינוך המיוחד".
השילוב במסגרות החינוך באזור נעשה גם הוא בליווי הישיבה, שהקצתה לכל הילדים ילקוטים, ציוד ואפילו חולצות בית ספר עם הדפס הסמל הדרוש כך שילדי קריית־שמונה ירגישו שייכים. "בשלב הזה הבנו שאנחנו זקוקים לעוד ידיים, ופנינו לסמואל אליאב, מנכ"ל ישיבת ההסדר בקריית־שמונה. הוא שלח אלינו ארבעה בחורים שהצטרפו למשפחה הגדולה שנוצרה כאן", אומר איתי. כמו שאר הצוות, גם בחורי הישיבה זוכים לחיבוקים חמים מהילדים, שנראה שכבר הספיקו להתרגל לפנים ולשמות החדשים שמלווים אותם בחודש האחרון.
חדרי הפנימייה בכפר־הרא"ה משמשים את המשפחות, וחדרי הכיתות הומרו בחלקם למשחקייה ולחדרי טיפול. מרגע שהילדים נכנסו למסגרות, אפשר היה לתת להורים כמה שעות של שקט. "לחלקם מצאנו עבודה באזור, אבל רובם לא עובדים", מסביר איתי, "אחרי שלמדנו את הצרכים ונכנסנו לשגרה מסוימת, בנינו לו"ז שבועי מסודר. אנחנו מקפידים על פעילות חברתית אחת ביום לפחות".
על הפעילות החברתית אחראית קיארה מרים בילו, מנהלת סניף קו לחיים בקריית־שמונה, שגויסה גם היא למאמץ המלחמתי. פוסט שפרסמה בפייסבוק הביא מתנדבים רבים ממגוון תחומים, והם באים לחזק את המפונים במרכז הקלט: קוסם וליצן, מדריכי אומנויות לחימה ומדריכי זומבה. "הגעתי לפני שלושה שבועות, וקיבלתי על עצמי את כל פעילות שעות הפנאי. מדהים לראות את ההתגייסות של כולם, כולל ארגון של ערב 'על האש' וערב קריוקי. פעם בשבוע הילדים יוצאים לבית איזי שפירא, לבעלי צרכים מיוחדים ברעננה, שמארח אותם בחינם. הייתה לנו גם פעילות ימית שיזמו במכמורת ועוד דברים. עד עכשיו הכול היה בזכות תרומות ומתנדבים".
האוכלוסייה שהגיעה הנה איננה דתית בהכרח, מה שדרש התאמות ברגע שהפכו לקבוצה שחולקת את חייה עם משפחות דתיות, תושבי המקום והמתנדבים. "גולת הכותרת פה היא כבוד הדדי וזרימה", אומר איתי, "לפני השבת הראשונה חששתי מאוד. ביקשתי מראש מהמשפחות לעשן בפינת העישון בלבד, ושגם לא ישתמשו בפלאפונים בפרהסיה בשבת. לא ראיתי אחד שחרג מזה. כעת אנחנו מתחילים להחזיר חלק מתלמידי הישיבה ללימודים, וגם אותם צריך ללמד להסתגל ולא להרעיש בלילה, שלא נפריע למשפחות.
"חדר האוכל מפוצל בין המשפחות לבין התלמידים, אבל את חג הסיגד חגגנו השבוע יחד. גם בשבתות הורדנו את המחיצות והתחלנו לשיר יחד. זה היה מרגש מאוד. אגב, כשקריית־שמונה פונתה רשמית, תושבים קיבלו לנייד הודעה באיזה מלון ומספר חדר הם משובצים. למעט משפחה אחת, אף משפחה לא רצתה לעזוב", הוא מוסיף, "התחברנו מאוד, כמו משפחה גדולה. כולם מכירים את כולם – בחורי ישיבת ההסדר של קריית־שמונה והסייע איציק, המשפחות ובנות השירות, צוות כפר־הרא"ה, צוות קריית־שמונה והמטפלים מחפר־שרון".
בשבוע שעבר נחת טיל ששיגר חיזבאללה ליד בניין מגוריה של נאווה, והבית ניזוק. "ממילא בעלי התלהב מהאזור כאן, כך שלא בטוח שנחזור לשם. אבל כרגע השכרת דירה באזור לא עומדת על הפרק. התאהבתי במקום", היא מודה, "כבר חודש אני אפילו שומרת שבת באופן מלא. בכל זאת, לא פשוט לישון בחדר אחד עם הילדים, לפעמים באותה מיטה, כי מיטה אחת משמשת כארון. האמת, אני מחכה לנס חנוכה".
"צריך לזכור שאנשים לא נמצאים פה מרצון", אומרת קאירה, "הם נתלשו מהמיטה ומהבית, כך שאנחנו פה בסוג של הישרדות. יש שקט מטורף פה, מרחבים וקורת גג. אבל זה לא זמן רגיל, ואנשים צריכים ללמוד לחיות ביחד, לוותר ולהתגבר, לבחור מתי מתאים להם להיות חלק מהקבוצה ומתי פחות".
איתי מצידו התאהב בתחום החינוך המיוחד והוא אף שוקל הסבה לתחום. "יש בילדים האלה משהו כל כך טהור ונקי, זה מקסים אותי. אנחנו פה בשבילם כל זמן שיצטרכו".
