אזהרת טריגר: כתבה זו מכילה תיאורים שעלולים להיות קשים לקריאה
בחלקה החדשה בבית העלמין ירקון מתרוממות להן כמה תלוליות עפר בודדות. על אחת מהן מונח זר פרחים. יומיים אחרי פרוץ המלחמה עלו הדחפורים על חלקה קטנה בפאתי בית העלמין, ובתוך 48 שעות הכשירו מתחם קבורה שכלל לא היה בתכנון. יו"ר פורום חברות קדישא בישראל ומנכ"ל החברה בתל־אביב, הרב אברהם מנלה, מסביר לנו שזו חלקת קבורה זמנית. "הקבורים בה יועברו בבוא העת למקום מנוחתם הסופי, בבתי העלמין של עוטף עזה. בינתיים ייקברו שם גם הגופות שלא הצלחנו לזהות", הוא אומר.
את שבת שמחת תורה חגג מנלה בירושלים. מכיוון שהוא משמש גם יו"ר מד"א, כבר בבוקר השבת החלו לזרום אליו עדכונים. "איש לא הבין את גודל האסון. בתחילה דיווחו שמשטרת שדרות מותקפת והמספרים שנזרקו נראו כהזיות או הגזמות שפורחות בדרך כלל בשבת, כשאנשים אינם חשופים לכלי התקשורת. אתה לא מאמין למה שאתה שומע. במוצאי שבת הבנו מה קורה".
הוא הזעיק את מנהלי חברות הקדישא ברחבי הארץ והורה להם להיערך לאירוע בממדים חסרי תקדים. "הכרזנו על מצב חירום וגייסנו את כל האנשים לעבודה. חשבנו שיש 300 או 400 חללים, ורק במשך הלילה הבנו שהמספרים גדולים בהרבה".
מנלה הבין שזה עומד להיות אירוע שונה מכל מה שהכיר. "כשאתה שומע שאנשים נשרפו בתוך כלי רכב אתה מבין שתהיה בעיה בזיהוי. הרי יש אירועים כאלה גם בשגרה, בדרך כלל בתאונות דרכים כאשר הרכב עולה באש, אבל מעולם לא התמודדנו עם היקפים כאלה. בשבוע שעבר הסתובבתי בין הבתים בניר־עוז ולא יכולתי להירגע. זה נראה כמו גטו ורשה. לא נשאר כלום. הייתי בממ"ד של יוכבד ליפשיץ (שנחטפה והוחזרה, מ"ט). אתה לא רואה כלום חוץ משתי מסגרות שרופות של מיטות ואז אתה יוצא החוצה ורואה בגינה את הצעצועים של הילדים, ניגודיות חריפה למראות השחורים שבפנים".
"יש רגעי שבירה"
גיטי בומבך עובדת בבית העלמין בחולון שנים רבות. היא גרה באשדוד, אם לעשרה. אף שראתה כבר נפטרים רבים, היא לא הייתה מוכנה למה שראו עיניה.
"בימים הראשונים נסעתי למחנה שורה (בסיס הרבנות הצבאית שבו מתקיים תהליך הזיהוי, מ"ט). ראיתי עוד קונטיינר ועוד קונטיינר. משאיות קירור מגיעות בזו אחר זו עם נרצחי השבת השחורה. קשה להכיל את האירוע. זה דבר שלא ראיתי כמוהו, וכבר ראיתי בחיי מחזות קשים. אחרי הביקור ישבתי באוטו במשך חצי שעה, לאפס את המוח, ולא הייתי מסוגל לנהוג. החוויה הקשה השאירה את רישומה במשך ימים לאחר מכן".
"בתחילה חשבתי שלא אוכל להיכנס לחדר ולשאת את המראות", אומרת גיטי בומבך, "אבל ידעתי שאני צריכה למלא את השליחות שלי ולהתגבר. עשיתי מה שאני צריכה לעשות.
מה עושים כדי לא לצאת עם פגיעה נפשית קשה?
"מתרכזים בעבודה, בדברים חיוביים", עונה מנלה. "לעובדים הזקוקים לכך אנחנו מעניקים גם סיוע נפשי מקצועי".
מלאכי ראבד, מנכ"ל בית העלמין ירקון, מכיר היטב את התהליך הקשור בזיהוי חללים וטיפול בהם. הוא השתחרר לפני שש שנים משירות צבאי של 23 שנה בדרגת סגן־אלוף. הוא שימש רב אוגדה 37 במלחמת לבנון השנייה, הרב של בה"ד 1 ושל חטיבה 460, ראש ענף זיהוי וקבורה וראש חטיבת הלכה באכ"א. הוא גר בפתח־תקווה, אב לארבעה וסב לנכדים רבים. היה ברור שהגל הראשון של ההלוויות יגיע לבית העלמין ירקון מכיוון שחלק גדול מהנרצחים במסיבה ברעים הם תושבי גוש דן.
"חללי פעולות איבה רשאים להיקבר בכל בית עלמין, לבחירת המשפחה", מסביר ראבד. "היו משפחות מהעוטף שעמדו על כך שהם ייקברו שם. צורך השעה היה הקמת חלקות זמניות כדי לאפשר את כל האופציות".
האם נשקלה האופציה של קברי אחים?
"לא, וגם אין סיבה לכך. אפשר לפתור את בעיית הבלתי מזוהים בקבורה רגילה ולא ליצור טראומה נוספת למשפחות, כי קבר אחים הוא דבר נוראי. בחלקת תקומה החללים נקברים בארונות בהלוויות מכובדות, ולבסוף המשפחות יחליטו אם להעביר למקום אחר או להשאיר כאן. יש כאלה שבין בני משפחתם נמנים חטופים והם רוצים להמתין לשחרורם כדי שישתתפו בהלוויה. אנחנו נבצע את ההעברה אם נידרש".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) ב-"יומן" של מקור ראשון.
