בשבועות האחרונים הפכה העיר ניו־יורק לאחד ממוקדי החיכוך המרכזיים בעולם בין תומכי ישראל לבין פעילים פרו־פלסטיניים, עם פעילות יומיומית שכוללת צעדות, הפגנות, מיצבים, מחאות וקרבות שיורדים לרחובות עצמם, שמתבטאים מהצד הפרו־פלסטיני גם במעשי ונדליזם ואלימות. בשבועות האחרונים נרשמה עלייה של 400 אחוזים בתקריות אנטישמיות בעיר, המוסדות היהודיים מוגנים היטב בידי כוחות גדולים של משטרה והציבור היהודי המקומי נאלץ להתמודד עם גלי שנאה והפחדה, ברמה שרבים לא הכירו מעולם. תופעה נוספת שמתרחשת פה היא התנכלות לבתי עסק של ישראליים.
חוויה לא נעימה כזו עברה רעות לוי, שחיה כבר 15 שנה בניו־יורק ובחודש יוני פתחה בשכונת בד סטאיי בברוקלין בר למכירת מיצים טבעיים בשם תמר. "בשבעה באוקטובר הייתי בחתונה בארץ וכשחזרתי שבוע אחרי כן לארצות הברית, הבנתי כבר לאן הדברים הולכים וביקשתי מהעובדים שלי להתמקד בהכנת מיצים ולא לדבר על פוליטיקה", מספרת לוי, "במקביל העליתי פוסטים בנושא באינסטגרם הפרטי שלי, ואחת הלקוחות שלנו שחשבתי שהיא גם חברה שלי, שיתפה את אחד הפוסטים, כתבה שאני ציונית תומכת ישראל ושצריך להחרים את המקום שלי. פניתי אליה בבקשה שתוריד את הפוסט, היא סירבה ואז הבנתי עם מי יש לי פה עסק".
כמה שעות לאחר שיתוף הפוסט הגיע בחור לחנות של תמר והחל לצלם במקום. "ניסיתי לדבר איתו בנחת אבל הוא היה תוקפני, אמר לי שאני גזענית והלך. כמה שעות לאחר מכן הגיעו לחנות חבורה של שבעה פרו־פלסטינים, אמרו שהם יודעים שאנחנו ישראלים והלכו. ידיד שלי, עומר קפלן, העלה פוסט בפייסבוק בקבוצת ישראלים מקומית, וסיפר מה שעובר עליי ומאותו הרגע התחלתי לקבל הרבה עזרה, אם זה מלקוחות שמציפים את המקום או מאנשים טובים שפשוט באים לעזור. יומיים אחרי המקרה מישהו התקין לי כאן מצלמות אבטחה בחינם, רב בחב"ד ביקש מאנשים שיקנו ממני, למרות שאני עדיין בתהליך קבלת הכשרות, ואני תורמת את המיצים האלה לתחנת משטרה מקומית, מכבי אש, מקלטים ובתי ספר. בשלב הראשון פחדתי לבוא לחנות, אבל עכשיו כיוון שיש כל כך הרבה עבודה, כבר אין לי זמן לחשוב על זה. אני גם יודעת שאם תהיה איזו בעיה, בטלפון אחד אני מביאה לכאן עזרה ומרגישה שהכול בסדר. לצערי איבדתי אמון במאה אחוז בקהילה שאני גרה בה, אבל מצד שני אני גאה ושמחה שהישראלים והיהודים כאן עוזרים אחד לשני".
ביום חמישי שעבר הכריז גוף התומך בפלסטינים על יום זעם נוסף באוניברסיטאות, מה שהוביל אותי לבקר באוניברסיטת קולומביה בשכונת מורנינג סייד הייטס במעלה העיר.
רחבת הכניסה של אוניברסיטת קולומביה היא מקום יפהפה, עם מדשאות מצד אחד, פסלים מהצד האחר, לצד בנייני ענק, ספסלים, מסעדות, בתי קפה ובאופן כללי יש תחושה שזה מקום שמאוד נעים להיות בו סטודנט. עדי מור, בת של ישראלים מקליפורניה שלומדת תואר שני באדריכלות ומדברת עברית שוטפת, ניפצה לי ברגע את האשליה הזו. "זה פשוט מזעזע מה שקורה פה. אנשים מסתכלים עליי עם שנאה בעיניים, בעוד תמיכה בפלסטין והליכה עם כאפיות הפכה לטרנד מאוד אופנתי פה, מה שמייצר אווירה מאיימת שמפחידה אותי", מודה מור.
כדי לנסות להתאוורר מעט, ניצלה מור הפוגה קלה מהלימודים לביקור אצל ההורים בקליפורניה. "קיוויתי שכשאחזור הדברים יהיו קלים יותר, אבל ההפך הוא הנכון, זה פשוט נורא. קשה להתרכז בלימודים בסיטואציה כזו. כל חיי הבנתי שאנשים לא תומכים בי, זו לא ההפתעה הכי גדולה בעולם, אבל זה עדיין מפחיד. סבתא שלי התקשרה אליי, ביקשה שאסתיר כל סממן ישראלי או יהודי ושלא אדבר עברית, וזה מה שעשיתי. אני לא חיה בפחד אבל יודעת שיש אפשרות שמישהו ינסה להכאיב לי פיזית. הרבה סטודנטים כאן פועלים בגישה שהם יודעים הכול, רק כי הם קוראים מידע ברשתות החברתיות, ואילו את הדעה שלי, כמי שגדלה כל החיים סביב זה ומכירה את הנושא, מבטלים ברגע. אנשים מאיימים וצועקים והשבוע היה פה מצעד שקראו בו להפוך את האינתיפאדה לעולמית".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוצש של מקור ראשון
