לא היה קשה השבוע לעקוב אחר תנועת כלי הרכב שנסעו על כביש 90, שחוצה את קריית־שמונה מצפון לדרום. הם היו מעטים וצבאיים: משוריינים בדרכם לעמדות שעל הגבול, ג'יפים שירדו לתדלק. הם כוללים גם משאיות שמובילות אספקה, בדומה לזו של מאיר מויאל, אזרח עובד צה"ל ותושב העיר, שבמשך שנים הסתובב בין המוצבים בגבול. השבוע, בגיל 55, נהרג מויאל מפגיעת טיל נ"ט כשהוביל מים לעמדה ליד יפתח.
בסמוך למסעדה שספגה פגיעה ישירה מרקטה לפני שבוע התעכבו צוותי צילום של רשתות זרות, ובמורד הדרך נראה פתאום רכב פרטי ובתוכו חייל מזוקן. הצבא צועד על קיבתו, אבל נוסע במכוניות הפרטיות של המילואימניקים.
ז'קלין הרוש סיימה להצטייד באחד הסופרים בעיר. בשקית יש רק כמה מצרכים בסיסיים. "לראות את העיר ריקה זה לא רק עצוב, זה ממש מכאיב", היא מספרת, "חזרתי לכאן השבוע, אחרי שלפני שלושה שבועות התפניתי לאחי בקריות. אבל כמה אפשר? אני צריכה להיות בבית, לנוח. המשפחה כועסת עליי, לא רצתה שאחזור, אבל הבטחתי להם שזה רק לכמה ימים".
בשבוע הבא תחגוג הרוש את יום הולדתה ה־73 בעיר שהיא חיה בה מאז שעלתה ממרוקו בגיל 9. תחילה התגוררה בצריף, ולאחר מכן בשיכון שכעת היא והשכן ממול נותרו בו לבדם. "המתח באוויר זה הדבר הקשה ביותר. חוץ מכמה סידורים אני לא יוצאת החוצה. אני יושבת בסלון, רואה טלוויזיה ופותרת תשבץ. כשיש אזעקות אני הולכת לחדר הביטחון, למרות שהוא לא שווה כלום. כל השנים חייתי עם ההפגזות. היו אפילו נפילות ליד הבניין שלי, אבל רעש כמו בימים האחרונים עוד לא שמעתי. זה שונה לגמרי, מרגישים גם את ההדף והרעידות אחרי הנפילות".
קשה לעקוב אחר מספר התושבים המדויק שנותר בקריית־שמונה, אך ההערכה היא כי מדובר בכ־3,000 בני אדם – מתוך עיר שסך תושביה עומד על יותר מ־23 אלף. רוב האנשים שנותרו הם עובדים חיוניים ואנשים שאינם יכולים לעזוב, ומקצתם כאלו שנאחזים בבית ויהי מה.
תוכניות שעסקו בתרחישים של התלקחות ביטחונית בזירת הצפון ישבו בלא מעט מגירות, אבל אף אחת מהן לא עסקה בפינוי קריית־שמונה מתושביה. "שנים ביקשתי שמישהו יכין תוכנית פינוי", מספר ראש העיר אביחי שטרן, "אמרו לי שאין סיכוי שזה יקרה. 'נפנה את ביירות לפני שנפנה את קריית־שמונה, לא יהיה פינוי לעיר', אמרו לי. ככה בדיוק הפינוי התנהל, כמו משהו שלא התכוננו אליו, לא חשבו עליו ולא הכינו אותו. רצף של טעויות".
יש לשטרן לא מעט דוגמאות להתנהלות הזאת, ובכל מה שנוגע לעיר הצפונית – נראה שממשלת ישראל התכוננה למלחמה הקודמת. בשנים האחרונות התקציבים שקיבלה העירייה מהמדינה יועדו בעיקר לשיפוץ המקלטים והכנתם לאפשרות של שהות ממושכת. "שיפצנו את המקלטים המשותפים, הבאנו מקררים, טלוויזיות, התקנו אינטרנט – כל מה שצריך כדי שאנשים יוכלו לחיות שם לאורך זמן. לזה נערכנו", מספר ראש העיר.
"אלא שאז הגיע הפינוי, ובהתחלה דובר על מעבר לבתי ספר ומרכזי קליטה. קיימנו סיורים והבנו שזה לא מעשי: אי אפשר לשכן אלף איש באולם ספורט שיש בו שתי מקלחות וחמישה שקעי חשמל", הוא מסביר, "הפעלנו לחץ רב עד שאישרו לנו פינוי לבתי מלון. האישור המיוחל הגיע ביום שישי, שעה וחצי לפני כניסת שבת. רק אז התחלנו לקבל חדרים ראשונים. מצאנו את עצמנו מנסים לארגן פינוי של עיר שלמה באמצעות חמשת עובדי המוקד של העירייה, שנאלצו להתמודד עם כל הפניות והשאלות. חיפשתי עזרה, וחברת תיירות עשתה לי טובה ופתחה מוקד עם 200 טלפנים – שגם הוא קרס. אנשים נסעו עד אילת עם ואוצ'ר רק כדי לשמוע שאין חדרים. חרדים נשלחו למלון בנצרת שאינו כשר. כל בעיה שניסינו להציף כלפי מעלה נתקעה בצוואר בקבוק מטורף אצל משרד התיירות. זה התנהל כמו בחלם".
שטרן (35) הוא ראש העיר הצעיר בישראל, וכעת נמצא בתוספת הזמן שהעניקה המלחמה לכהונתו הראשונה עקב דחיית הבחירות ברשויות המקומיות. גולת הכותרת של הקדנציה שלו הייתה הניסיון לפתוח בעיר חממות הייטק – משהו שנראה עכשיו כמו חלום רחוק. ברגע אחד הוא מצא את עצמו מנהל עיר שתושביה מפוזרים ברחבי המדינה כולה. "אני מטייל ב־187 בתי מלון, מטבריה ועד אילת. כמעט בכל מקום יש לי אנשים. פינו אותנו אחרי היישובים בדרום ואחרי כל יישובי גבול הצפון, כך שכבר לא הייתה אפשרות לקבל בית מלון ריק ולמלא אותו בתושבי קריית־שמונה. דחפו אותנו איפה שהיה אפשר, קיבלתי עשרה חדרים פה וחמישה חדרים שם, וככה 21 אלף תושבים התפזרו בכל הארץ".
בעיריית קריית־שמונה חילקו את הארץ לחמישה אזורים, ולכל אזור מינו מנהל שאחראי על מיפוי צורכי המפונים, שמשתנים ממקום למקום. מספר האתגרים שמזמן המצב הזה הוא אינסופי – החל ממצב רוחם של התושבים ועד ללוגיסטיקה של כביסה והעברת ציוד.
המצוקה הגדולה ביותר נוגעת למסגרות החינוך: "באוניברסיטת תל־אביב הקצו לנו שתי קומות כדי לפתוח שש כיתות לימוד עם מנהלת מקריית־שמונה, ואנחנו פותחים בתי ספר כאלה גם בירושלים ובאילת. זה נותן מענה מסוים לתושבים, וזה הכי טוב שאנחנו יכולים לתת כרגע. במקומות שבהם מספר ילדי העיר קטן יותר הם יצטרכו להשתלב במערכות החינוך המקומיות. יש לי בעיה עם גילי 3־0, שעליהם לא חל חוק חינוך חובה והמשפחות צריכות לשלם על מעון. בתל־אביב או בירושלים המחירים גבוהים יותר מבקריית־שמונה, ולהרבה מהמשפחות אין איך להשלים את ההפרש. חלקם בכלל לא מרוויחים את הסכומים הללו", מזדעק שטרן.
ישראל ביקשה מהתושבים להיערך לאפשרות שהמצב הזה יימשך עוד תקופה ארוכה. כמה היא תהיה ארוכה? אף אחד לא יודע. משרדי הממשלה אומנם משתפרים, מעיד שטרן, אבל עדיין לא השתלטו על האירוע.
"עד עכשיו הקשב היה בדרום, ועכשיו מתחילים להגיע גם אלינו. המערכת עובדת לאט", הוא אומר, "התחילו להיפגש איתנו ולבדוק מה אנחנו צריכים, אבל עוד לא ראיתי כסף בפועל".
בינתיים ראש העיר רודף אחר תורמים פרטיים, היחידים שהתגייסו לעזרתו בזמן אמת. אלא שגם לשטרן ברור שהמבחן האמיתי עוד לפניו, שהחזרה לעיר תהיה אתגר גדול הרבה יותר מפינויה.
קשה להתכונן לתרחיש כזה, עם סימני שאלה רבים כל כך. עוד לא ברור לאיזו מציאות יחזרו תושבי העיר, ואיזה איום יציב חיזבאללה. "אחד החששות שלי הוא שאם זה ייקח שנה אנשים לא ירצו לחזור, או שהם ישתקעו במקומות שעברו אליהם, שחיזבאללה עדיין יהיה על הגדר. מי ירצה לחזור לגור כאן בידיעה שיום אחד ייתכן שיתעוררו לאירוע כמו זה שהיה בדרום?", הוא תוהה.
שטרן בטוח שתושביו מבינים היטב את גודל השעה, שהם הפנימו את השינויים האדירים שהמציאות זימנה להם. עם זאת, הוא לא משוכנע עדיין שכל האסימונים נפלו בלשכות הרלוונטיות בירושלים.
חן ביאר הוא כתב כאן 11 וכאן רשת ב' בצפון
