כוחות צה"ל ממשיכים להילחם בחמאס בלב רצועת עזה, וזקוקים לאספקה רציפה של ציוד מכל הסוגים. לצד תחמושת, אמצעים רפואיים, ציוד לחימה אישי ובגדים נקיים, הצוותים הלוגיסטיים מעמיסים על המשאיות גם צ'ופרים מפתיעים. בימים האחרונים הלוחמים מוצאים את עצמם בטנק כשלצדם אספקה של במבה, ובהפוגות בין תקיפה אחת לאחרת אוכלים פלאפל טרי ובגט עם שניצל. "רוב הזמן אנחנו נמצאים בחוץ, אחראים על כל המבצעים הלוגיסטיים והאספקה למה שהחטיבה צריכה ללחימה", מספר סא"ל במילואים איתי נעמת, מג"ד הסיוע המנהלתי של צוות הקרב 460 בשריון. "בלילות נכנסים לרצועה ומפזרים אספקה כמו סולר, אוכל, מים, צ'ופרים ודברים מיוחדים שאנחנו מקבלים. כל מה שתורמים נכנס פנימה בלי קשר למה שהצבא מספק. אם היום אני אקבל מאה מנות פלאפל עם צ'יפס או בגטים עם שניצל, בלילה זה ייכנס ללוחמים. כמעט אין לילה שזה לא קורה".
נעמת בן 44 מגדרה, נשוי ואב לשלוש בנות, עובד בחברת קימברלי קלארק. במילואים הוא משמש כאחראי אספקה מבצעית בחטיבה 460, אך הוא גדל בשריון כטנקיסט בחטיבה 188. כמה ימים לפני שגויס למלחמה עוד הספיק לנפוש עם בני משפחתו. מיד עם פרוץ המלחמה עלה על מדים והתייצב כמו מאות אלפי מילואימניקים. "אכן עזבתי את המשפחה אבל באתי לשרת עם המשפחה השנייה שלי. אני מתייחס לכל החיילים הסדירים כאילו הם ילדים שלי. כל אחד מיד נכנס עם חיבוק ואנחנו בעיקר משתדלים לדבר איתם על הבית, על מה שהם עושים באזרחות. יש פה כמה מפקדים שפגשתי לפני הכניסה לעזה ואתה רואה את הדכדוך, את החששות של אחרי המתקפה באותה השבת וכמה קשה להם. אבל שלא תטעה, יש פה צוות קרב מפואר ומלא במוטיבציה".
העבודה היא מסביב לשעון. בבוקר מקבלים דרישות מהשטח בהתאם לציוד החסר ולאן הוא נדרש, כולל התחמושת שחסרה להמשך הלחימה, ואז מבצעים את ההכנות. לאחר מכן, מביאים את הציוד ליעדו: מארגנים שיירות, מקיימים נוהל קרב מלא ונכנסים לתוך הרצועה כאשר מקבלים את הפקודה. הדרכים בהן עוברים לצורך הובלת האספקה לא פשוטות בכלל, שכן לא מדובר רק בנסיעה בדרכים הרוסות לחלוטין כתוצאה מהפצצות ולחימה, אלא גם בנסיעה חשוכה לגמרי בשעות הלילה. צריך לזכור שאומנם מדובר בחיילים שתפקידם להעביר ציוד ומזון, אך בפועל הם נכנסים לאזור מלחמה מלווים בלוחמים, כאשר הם נדרשים להיות דרוכים לאורך כל הדרך, כמו גם להבין את החשיבות הגדולה של המשימה ואת הסכנות.
"מדברים פה הרבה על ציונות ואמונה בצדקת הדרך", מסביר נעמת. "אנשים פה מתפקדים מתוך תחושת שליחות. יש פה נהגים שלא חלמו שייכנסו לתוך עזה עם משאית. אבל כן היו לנו שלושה שבועות להתאמן, וזה היה מאוד חשוב. ההתייצבות פה היא מעל 110 אחוז, יחד עם טירוף ורצון עז לתמוך בלחימה. ירדנו דרומה ולא הפסקנו להתאמן בחולות של אשדוד במטרה לדמות תנאי שטח כמה שיותר קרובים למציאות. אחרי שהם יוצאים מעזה לפנות בוקר, מתחילים תהליך למידה והפקת לקחים".
נעמת משתף באירוע משפחתי קשה שעבר, שהעצים את יכולותיו להתמודד עם דברים לא פשוטים: "בסוכות נסעתי לאילת, בדרך לשם
גילינו שאישתי חולה בסרטן בבלוטות הלימפה", הוא מספר בדמעות. "שאלנו מה עושים, כל הנופש היינו עם סיפור ההתמודדות, ואז פרצה המלחמה. אישתי שמה את המחלה בצד והפכה למ"פ של הגדוד. היא הביאה לפה תורמים, הופעות לחיילים, אוכל שממשיך להגיע כל הזמן, והכל בזכות חמ"ל שהיא הקימה. ואתה רואה עוד נשים שהצטרפו למשימה, הן הקימו קבוצה והן בעצם לוחמות בעורף, אנחנו לא היינו מנצחים בלעדיהן".
"ערב אחד לפני שבועיים, אמרו לי שאשתי מחפשת אותי. התקשרתי אליה, והיא אמרה לי שהיא יצאה מניתוח שלא סיפרה לי עליו, ושהיא הייתה שם לבד עם אחיות שלה. בהתחלה התעצבנתי כי היא עברה את כל זה לבד, אבל היא אמרה לי 'לך יש גדוד לפקד עליו, יש לך חיילים', והיא פקדה עליי לא לבוא אליה. אבל אנשים פה לא הסכימו לזה ושלחו אותי אליה, הייתי אייתה שעה והיא פשוט שלחה אותי חזרה לפה".
נעמת עדיין נכנס לרצועה בלילות, אך יוצא ממנה בבקרים כדי להכין את הציוד והצ'ופרים של מחר. בין לבין הוא חולם לחזור הביתה לאישה והילדים, ולבירה הביתית שהוא מבשל בחצר. הוא סיפר שלפני המלחמה הוא קנה מצרכים להכין 60 בקבוקי בירה, והבטיח לגדוד – וגם לי – שניפגש כולנו לבירה קרה אחרי המלחמה.
