בשש וחצי בבוקר שמחת תורה לבש מוסה (משה) פלד חולצה לבנה, והחל להתארגן לתפילת החג בבית הכנסת שהקים בבית־השיטה, אחרי מאבק לא פשוט עם חבריו לקיבוץ. אלא שבסביבות השעה רבע לשבע הטלפון הסלולרי שלו, שהונח בצד כמדי שבת, החל להשתולל. "הדלקתי את הטלוויזיה והבנתי שיש טילים וחדירות מחבלים. רצתי בחולצה לבנה וסנדלים לתדלק את המכונית, חזרתי הביתה ואמרתי ליהודית אשתי: גברת פלד, את התיק בבקשה".בתוך דקות ספורות, כשהוא כבר מצויד במדים ובתיק שיהודית המיומנת ארזה למענו, דהר לבסיס המילואים שלו במחנה משמר־הנגב. בשעה עשר, המתנדב הצפוני ביותר והמבוגר ביותר בבסיס, כבר התייצב בשער. במוצאי שבת כבר ישב על כיסא נהג מוביל הטנקים שלו, בדרך לשיזפון. אחרי איסוף הכלים הצפין חזרה לשטחי הכינוס. מאז הוא כאן, ישן בסככות או בקבינה של רכב התובלה שלו.
אל"מ במיל' פלד, צנחן ממשחררי ירושלים ב־67', בוגר צליחת התעלה ב־73' ומג"ד בשריון ב־82', השתחרר מצה"ל לפני יותר משלושים שנה, לאחר שפיקד על חטיבת מרכבות פלדה אבל הוא החליט שיש לו עוד מה לתרום. חמש דקות אחרי תום טקס העברת החטיבה למחליפו ירד לבית־נבאללה, עשה שני שיעורי נהיגה לדרגה C וטסט. בארבע אחר הצהריים הפך האלוף במיל' לנהג תובלה. מאז לא הפסיד יום מילואים אחד, גם כשהיה חבר כנסת בסיעת צומת בשנים 92'־99'.
"הייתי ממובילי המאבק נגד אוסלו, ושבח וייס ידידי הודיע לי שאני לא יכול להמשיך לעשות מילואים, מחשש לפוליטיזציה של הצבא. הוצאתי את תעודת חבר הכנסת שלי, והודעתי לו שאני מוותר על הכנסת ולא מוותר על המילואים. בסוף התפשרנו על שירות בפגרות מהכנסת בלבד – שבועיים בראש השנה, שבועיים בפסח. כך היה שמונה שנים, גם כשהייתי סגן שר".
את פלוגת המתנדבים הראשונה הקים פלד בצפון, אולם אחד הלקחים מ"צוק איתן" היה שיש להקים מערך דומה בדרום ובמרכז. "יש פה מאה מתנדבים, כולם בני יותר מחמישים, בכל מיני דרגות – גם אלופי משנה ותתי אלופים – שהפכו לנהגי תובלה", אומר אביהם של המתנדבים בן ה־78. "יש עשר פלוגות כאלה. אנשים שפרשו מזמן מגויסים לפני כולם, אולי למעט המילואימניקים של כיפת ברזל. כולם השלימו את חובת השירות וממשיכים לבוא באהבה, בתחושת שליחות. בלי זה אי אפשר להתנדב, כי אנחנו עובדים באמת קשה – ראשונים להתגייס ואחרונים להשתחרר אחרי שמחזירים את כל הכלים למקומם. אנחנו מקפידים על ביצוע מושלם, תמיד מקדימים את לוחות הזמנים".שינוע הטנקים בשישים קמ"ש דורש סבלנות רבה, כך שבימי רגיעה מעדיף פלד להיות בסביבת לוחמים, להכיר את השטח. וכמו אלוף יצחק בריק, הוא לחלוטין לא הופתע. "ראיתי את משמעת האימונים שירדה, ודאגתי מכשירות הצבא, מחוסר ההבנה מה זו מלחמה. זה התחיל באוסלו, והמשיך בלבנון ובהתנתקות. אין ואקום במזרח התיכון. במקום שאנחנו יוצאים ממנו נכנס טרור. תמיד. איזה ויכוחים היו פה על הבחירות בעזה! אמרנו לאולמרט לא לאשר, אבו־מאזן התחנן בפניו, אבל אולמרט אישר, וטען שחמאס הוא ארגון הומניטרי שדואג לאזרחיו. עכשיו אני מודאג מיישובי יהודה ושומרון והעוטף שלהם – גוש נתב"ג. תוכנית מבצר של כיתות הכוננות חייבת לקום מחדש, כשכל אחד יודע בדיוק מה המשימה שלו במקרה אמת ולאן הוא רץ".
בעזה הוא מאמין שישראל מוכרחה לשוב ולשלוט, אחרי שתחסל כל שלטון אחר. "אף אחד לא רוצה את עזה – לא המצרים, לא הירדנים ולא הסעודים. אנחנו נמשיך לחיות פה וגם הם, כך שצריך שיהיה שם פרויקט בינלאומי להפיכתה לסינגפור של המזרח התיכון, עם אחריות מלאה שלנו, בלי שום ארגון אחר בפנים. על שיקום יישובי הדרום אנחנו כבר עובדים. שלושה ימים אחרי האירועים דיברתי עם מזכיר התק"ם על חידוש היישובים וכבר יש לנו תוכנית. בשתיים בלילה ביקשתי משרת ההתיישבות אורית סטרוק שנכין תוכנית מרשל לשיקום התושבים והמקומות שנפגעו. הייתי ראש מנהלת ההקמה במזרח לכיש, יש לי ניסיון. סטרוק הבטיחה שהיא על זה עד הסוף".
פלד מסתובב במחנה בחיוך נעים, מצביע על המובילים הרבים, על "חצר החרדים" ועל הלוחמים הדרוזים והבדווים במקום, גאה בכולם. כרגיל, את הדרגות הוא משאיר בבית. "אין לי עניין לגנוב פה לאף אחד את ההצגה. מה גם שאם אני עם דרגות אלוף משנה, המ"פ שלי מתקשה לתת לי הוראות. אני את ההצגה שלי כבר עשיתי, עכשיו תור הדור הבא. אין לי ספק שהצבא יעמוד במשימה גם הפעם ויעמיד צבא חזק, נחוש, חדש. יש לנו איך לנצח. גם מהמכה הזו נתאושש ונדע להתרומם".
