ככל שחולפים הימים מהטבח בשמחת תורה, נשמעים גם הסיפורים על תעצומות הנפש של העובדים הזרים שפעלו הרבה מעבר למצופה מהם, למען הגברים והנשים המבוגרים שהם טיפלו בהם. רבים מהם נרצחו באכזריות על ידי המחבלים.
גרייס קברה, מטפלת סיעודית מהפיליפינים, הייתה צמודה במשך כארבע שנים לאביבה סלע, ממייסדות קיבוץ בארי, וטיפלה בה באהבה ובמסירות אין קץ. במשפחת סלע ראו בגרייס בת משפחה נוספת, ולא העלו בדעתם שנאמנותה תעלה לה בחייה.
"בשעה שש בבוקר גרייס ואימא התעוררו בבהלה, עם התראה בלתי פוסקת של צבע אדום", מספרת אוסנת וינברג, בתה של סלע. "מהר מאוד נודע שמחבלים חדרו לקיבוץ. ביקשנו ממנה להעביר את אימא אל הממ"ד ולסגור אחריהן את הדלת. מתוך הממ"ד היא עדכנה אותנו, גם בקבוצות וגם באופן פרטי, על אימא ועל מה שקורה בחוץ, וסיפרה שהיא שומעת יריות.
"בהמשך היא כתבה שמחבלים פרצו לתוך הבית, שיש הרבה מהם ושנשמע שהם מחפשים משהו. היא חתמה את ההודעה במילים 'Help me'. הורינו לה לשמור על שקט ולהחזיק חזק את ידית הדלת. ניסינו לעודד אותה ולומר לה שהצבא עוד מעט יגיע ויציל אותן. במשך שעות היא החזיקה את הדלת של הממ"ד כדי למנוע מהמחבלים להיכנס".
ב־11:24 הם איבדו את הקשר עם גרייס. "ב־12:00 בערך אחותה התקשרה אליה. היא אמרה שמישהו ענה לטלפון ומיד ניתק. היא שמעה ברקע מישהי בוכה. אנחנו חושבים שזו הייתה גרייס, אבל אי אפשר לדעת. את שאר המידע השלמנו מתוך עדויות. מתברר שהמחבלים לא ירו בהן כשהצליחו לבסוף לפתוח את הממ"ד, אלא הוציאו אותן למרפסת. המרפסת של אימא, שהיא מאוד רחבה, הפכה למעין חמ"ל של המחבלים. הם ניצלו את המקום כדי לרכז שם חפצים ופצועים, ובעיקר את הכוחות שלהם.
"אחת מחברות הקיבוץ שהובאה למקום כדי לשמש כמגן אנושי סיפרה שראתה שם את אימא וגרייס. אמא ישבה על ספסל הנדנדה, וגרייס לידה בידיים כפותות. בשלב מסוים גרייס ביקשה מהמחבלים רשות להלביש את אימא, שעוד הייתה בכותונת הלילה שלה. אחרי שקיבלה אישור, היא ביקשה מאישה שהייתה פצועה קשה שתעזור לה מכיוון שלא הייתה יכולה לעשות זאת לבד כשידיה כפותות.
"כשנכנסו הביתה, גרייס ניצלה את ההזדמנות ושמה בסלסלת ההליכון את כל סל התרופות של אימא שלי, שתי פירות וחולצה להחלפה. קור הרוח שלה, החוכמה וההתכוונות לטובת אימא היו יוצאים מגדר הרגיל. כשאימא הגיעה אלינו היא הייתה מצוידת. למעשה, רק גרייס הייתה יכולה להכין אותה ככה".
בהמשך הוליכו המחבלים את השבויים לאורך הכביש, ואז אבדו עקבותיה של גרייס. "אנחנו מאמינים שהמחבלים פשוט ירו בה. כמעט שבועיים אחר כך הודיעו לנו כוחות הביטחון שזיהו את גופתה".
"גרייס הגיעה אלינו בנובמבר 2019", ממשיכה ומספרת אוסנת. "היא פשוט הייתה מלאך עם רגליים על הקרקע. איזו נשמה היא הייתה, איזו חכמה. היא לא הגיעה מהתרבות המערבית ולא הכירה את האוכל שלנו, אבל היה לה חשוב ללמוד. מאחת שלא ידעה איך להכין עוגה בחושה, היא למדה הכול מהרשת והתעלתה על המקור. כשהגענו לבקר היא הייתה קונה במכולת את המצרכים הדרושים ומכינה את האוכל שלנו שעובר במסורת מדור לדור. אפילו את הגינה, שאמא שלי כבר לא יכלה לטפל בה, גרייס טיפחה. אנחנו אסירי תודה לגרייס המופלאה שהפכה לחלק מהמשפחה, ומבכים את אובדנה".
