מטוס ה־737 של אל־על מקבל ביום רביעי בלילה אישור המראה ומתחיל לנוע בשאגת מנועים על המסלול בנתב"ג לכיוון מזרח. בימים כתיקונם ההמראות מנמל התעופה הבינלאומי של ישראל מתבצעות לכיוון מערב, אבל הימים ימי מלחמה, ואי אפשר להמריא מערבה מטעמי ביטחון.
שני הטייסים, נועם וינון, מארחים אותי בקוקפיט. הם נוסקים מעלה ומכבים את האורות החיצוניים של המטוס. גם זה לא קורה בדרך כלל בתעופה אזרחית, ומיד אני מקבל את ההסבר לכך: פלסטינים שמתגוררים מתחת למסלול הטיסה האפשרי היחיד כיום במדינת ישראל מנסים לסנוור את הטייסים באמצעות מכשירים זולים ופשוטים, ששולחים קרני לייזר לעבר המטוסים. "זה לא באמת מסוכן", אומר נועם, "זה בעיקר לא נעים לנוסעים, אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון שאולי מישהו ישחרר איזה צרור, וזה כבר עשוי להיות יותר בעייתי. לכן אנחנו נוקטים בכל אמצעי הזהירות – תופסים גובה כמה שיותר מהר, ומאפילים את המטוס עד יציאתו מקו החוף של מדינת ישראל".
ברוכים הבאים לטיסת סאן־דור, חברת הבת של אל־על, אשר יעדה הוא איסטנבול. זו טיסה שלא מן המניין, ושישים כמוה היו רק בשבועיים האחרונים. מטרתה היא חילוץ ישראלים מהמדינות שבהן נתקעו והבאתם ארצה.
במקרה של טורקיה, הצורך הפך דחוף אחרי שהמועצה לביטחון לאומי פרסמה השבוע אזהרת מסע חמורה למדינה וקראה לכל הישראלים לצאת משם בהקדם האפשרי. על המטוס בדרך לשם נמצאים כמה עשרות פועלים טורקים שחוזרים לארצם עד יעבור זעם. הם לא נראים מתוחים, ובשיחה שמתקיימת באנגלית רצוצה עם אחד מהם הוא מכריז כי יחזור ברגע שיתאפשר. המצב בישראל מפחיד אותם הרבה פחות מאיבוד פרנסתם.
גם הנחיתה באיסטנבול לא מרגישה בעייתית או מסוכנת. לטורקי הפשוט, יודע כל מי שטייל או נפש בטורקיה, אין בדרך כלל בעיה עם ישראל.
צוות הקרקע אדיב, המטוס מרוענן מעט, והנוסעים המחולצים מתחילים לזרום למטוס. הם לא נראים לחוצים מדי, אבל בהחלט שמחים להיות בידיים ישראליות.
אם בדרך הלוך חשבתי שאוכלוסיית השבים ארצה תורכב מערבים־ישראלים ומושתלי שיער, הרי שכמו תמיד המציאות מורכבת יותר: עובדיה בן־בסט ורעייתו, תושבי בת־ים, שהו אצל קרובת משפחה באיסטנבול. הם דוברים את השפה וחשים בטורקיה כמו בבית, אבל כשפורסמה אזהרת המסע היה להם ברור שיחזרו.
בשורה לידם יושב יוסי ברנד, חרדי מבית־שמש. הוא עלה למטוס עם עוד כמה מחבריו, כולם משגיחי כשרות בטורקיה. "יש עשרות משגיחים ברחבי טורקיה", הוא מספר, "הרבה חברות מזון ישראליות מייצרות פה כי זה יותר זול. אני משגיח על קו ייצור של ממתקים, בעיקר טופי".
את ההתראה לחזור ארצה קיבלו ממנהלת הכשרות של העדה החרדית, שקיבלה את ההוראה מהמל"ל. אני אומר ליוסי שזה לא נשמע מובן מאליו שגוף חרדי פועל לפי תכתיבי המדינה, והוא עונה: "עם הדברים האלה אף אחד לא מתעסק. איש לא מוכן לקחת אחריות על חיי אדם, ובצדק". ב־24 השעות האחרונות הוא וחבריו הסתגרו בבית מלון בבירה הטורקית, ומשם נסעו ישירות לשדה ועלו למטוס. שיחה חטופה עם משגיחי כשרות אחרים כאן תגלה שאיום מיידי או לא, הנשים והילדים של כולם שמחים מאוד על שובם הבלתי צפוי.
זוג ערבי־ישראלי יושב בקדמת מחלקת התיירים. הם מיישוב בוואדי ערה, אך מסרבים לספק פרטים נוספים. הגבר מתחיל לומר לי שאשתו לא אוהבת שהוא מדבר פוליטיקה, אבל חשוב לו לומר שהאלימות משרתת פוליטיקאים ושהאנשים הרגילים בשני הצדדים רק סובלים. ברגע שהוא מנסה לומר משפט נוסף, אשתו מביטה בו במבט כועס והוא מפסיק לדבר. "יש כבר מלחמה אחת בשטח. אני אוותר עכשיו על מלחמה עם אשתי", הוא אומר בחיוך, ואשתו נרגעת.
שני הטייסים מתכוננים לנחיתה בישראל. נועם מספר על טיסת חילוץ שהייתה עמוסה כל כך, עד ששני חבר'ה צעירים עם צו שמונה נאלצו לשבת במשך כל הדרך בתוך תא הטייס. הוא מספר שהתרשם מהם כל כך, מהרצון שלהם לתרום למדינה בשעתה הקשה ומההחלטה לקטוע את הטיול הגדול כדי לשוב ולהילחם, עד שקבע עם שניהם שבסוף המלחמה יטיס אותם בחזרה ליעד הטיול שלהם.
נועם וינון היו טייסים בחיל האוויר, כמו רוב טייסי אל־על. כ־20 אחוז מכוח האדם, הם מספרים, נמצא במילואים, והנותרים צריכים לחפות עליהם, להטיס את כל טיסות החברה הסדירות, ולעמוד גם בתוספת הלא־קטנה של טיסות ליעדים שחברות התעופה הזרות הפסיקו לטוס אליהם מנתב"ג מתחילת המלחמה.
"אנחנו מרגישים על מדים", הם אומרים, "ויש לנו תפקיד חשוב בהשארת נתיבי האוויר של ישראל פתוחים. גם בשביל אלה שחייבים להגיע לכאן מסיבות שונות, וגם כדי להמשיך ולקיים שגרה של תעופה אווירית לישראל וממנה עד כמה שאפשר".
