במלון יערים שבקיבוץ מעלה החמישה ההמולה רבה. יממה לאחר שהחלה המערכה הכבדה בדרום, הגיעו לכאן תושבי העוטף שפונו מבתיהם שבקיבוץ זיקים ומושב נתיב העשרה. במדשאה שמחוץ למלון ילדים רבים מנסים להפיג מתח בקפיצה על מתקנים מתנפחים, משחקים עם נערות ונערים מהמושבים השכנים, חניכי תנועות הנוער שהגיעו להתנדב. חדר הקבלה במלון חולק לאזורים – מרחבי טיפול, פינות קפה ואוכל ואפילו פינה לטיפולי קוסמטיקה.
אנשי פיקוד העורף מרכזים את המתנדבים הרבים שהגיעו למלון; אנשי טיפול ואנשי חינוך, וגם כאלה שהגיעו עם גיטרה לשמח. באולמות שמסביב פועל מערך התרומות העצום של בגדים, צעצועים וספרים לילדים. מראות הארגזים שעולים על גדותיהם מרגשים ומלמדים קצת על ההתגייסות המרשימה של עם ישראל עבור אחיהם מעוטף עזה שרבים מהם נותרו חסרי כל, או שברחו מהתופת עם הבגדים לגופם בלבד.
אני פוגשת במלון פרצוף מוכר, את יפעת בן שושן, תושבת נתיב העשרה. נפגשנו לפני כמה חודשים בקיבוץ נחל עוז במסגרת כתבה שפרסמנו על הקיבוץ, אז היא ניהלה את מרכז המבקרים. בביקורי ההוא היא אמרה לי: "הסיפור שאנו מספרים כאן הוא על איך זה לחיות בעוטף עזה, בדגש על לחיות. יש כאן מציאות שהיא לא רק צבע אדום; 95 אחוז מהזמן מתנהלים בקיבוץ חיים רגילים".
היום, מתאוששת עדיין מהמצב הקשה אליו נקלע המושב שאיבד 19 מחבריו, היא מדברת אחרת: "אתמול עשיתי שיחה ארוכה עם אליעזר ציינ'י מרום מחוץ לאולפן החדשות. הוא היה המום כשסיפרתי מה עבר עלינו ולחץ לי את היד חזק. אמרתי לו, איפה פישלנו עד כדי כך? אני אומרת פישלנו בלשון רבים כי גם אנחנו ביישובי העוטף פישלנו כשהאמנו לסיפורים שמכרו לנו על ביטחון. היום זה ברור לי לחלוטין. אמרתי לו שאני שאני מביאה אנשים לעוטף עזה ומספרת להם כמה בטוח לחיות פה, אבל שאני מחשבת היום מסלול מחדש מקצועית. איך אני יכולה להביא לפה אנשים? מה אספר להם, שה- 95 אחוז גן עדן ו-5 אחוז גיהינום הפך ל-100 אחוז גיהינום? כי זה מה שקרה".
רגע אחר כך, נשמעת אזעקת צבע אדום במרחב ירושלים ואבו גוש, ואנחנו יורדים למרחב המוגן. אנשי פיקוד העורף מקפידים על 10 דקות שהייה ואז מאשרים לכולם לצאת חזרה החוצה.
יפעת ושני ילדיה, עומר בן ה-16 ורון בן ה-12, מתארים לי את התופת שאחזה במושב נתיב העשרה בבוקר שבת שמחת תורה. "בטעות התעוררתי בשעה 6:28, אמרתי בוקר טוב לאמנון בעלי. הסתובבתי מסביב למיטה ללכת להתרחץ ואני מסתכלת על חלון חדר השינה שלנו שפונה דרומה לעזה. אני קולטת שובלים של טילים בשמיים, וצעקתי לו ולילדים 'טוסו לממ"ד!' כעבור שתי דקות קיבלנו את ההודעה על כך שיש מחבלים ביישוב. מאותו רגע אני לא יודעת מה קרה לכמה שעות".
עומר: "כשהתחילו האזעקות ראיתי שהן לא מפסיקות אז אני ורון ירדנו לממ"ד למטה להיות עם ההורים. אחרי דקה שתיים קיבלנו הודעה באפליקציה היישובית להיכנס לממ"דים, לנעול את הדלתות בכל הבית כי יש מחבלים במושב. וזה הרגע שהתחלתי ממש להילחץ". 11 שעות הם שהו בממ"ד, בחושך, בלי חשמל.
יפעת: "לא הבנו מה קורה במושב, אנחנו יושבים בממ"ד נעולים והתחלנו לשמוע ירי מטורף, צרורות מנשק קל. אנחנו מבינים שאנחנו שומעים את זה מכמה זירות מחוץ לבית כשאין לנו מושג מה קורה, מי נכנסו, כמה נכנסו, מה קורה ביישובים אחרים. התחלנו להזיע, נעשינו צמאים ורעבים, צריכים לשירותים. עוברות השעות ואנחנו ממשיכים לשמוע צרורות ירי, מדי פעם מקבלים מידע, 'זה בבית הזה, זה בבית ההוא'. הבנו שהתרחשו כמה קרבות סביבנו.
"באיזשהו שלב הבנו שאנחנו יכולים להתגנב החוצה כיחידים, אז הוצאתי את הילדים לשירותים והבאנו בקבוק מים או קצת אוכל כשאנחנו זוחלים על הרצפה, שלא יראו אותנו דרך החלונות כי התריסים לא היו סגורים עד הסוף".
עומר ורון מספרים כי הרגישו שהיריות על הבית, "התפללתי לאלוהים שרק לא יבואו לבית שלנו", מתאר רון. "היו רגעים שממש קפאתי מהיריות כי הייתי בטוח שזה על החלון של הממ"ד והיה שלב שממש התחלתי לבכות", אומר עומר.
יפעת עשתה כל מה שצריך כדי להרגיע את עצמה ואת הילדים. "החזקתי להם את הידיים ועשיתי להם תרגילי נשימה כדי לשחרר את המתח. הרבה מגע וללטף את שניהם. הם היו נורא עייפים. את כל הזמן מתפללת שידלגו לך על הבית, כי את לא יודעת האם המצב כבר בשליטה שלנו. האי ודאות הרגה אותנו, זה אי ודאות של 'מתי זה יהיה אצלי בדלת'. אני בן אדם מאמין, בכניסת שבת אני מדליקה נרות ומדליקה גם לסבים ולסבתות שלי ומבקשת מכל אחד שזכותו תגן עלינו. אמרתי לילדים שזה הזמן שלי להתפלל שוב שהזכות שלהם תגן עלינו ויחד עם התפילה הזו עוברות מחשבות של מה המילים האחרונות שאני מדברת?", היא מתארת בגילוי לב, ולא מצליחה לעצור את הבכי. "אני מתפללת שזה לא יגיע אלינו, אני לא רוצה שזה יקרה, אני כל כך אוהבת את החיים, אני לא רוצה שאף אחד מהילדים שלי יקרה לו משהו, ואני חושבת על ההורים שלי שגרים בשורה של הבתים שהכי קרובים לחומה במושב, ואנחנו מתחילים לקבל ידיעות על אנשים שנהרגו ועל אנשים שבכיתת כוננות נהרגו, ואני לא יודעת את נפשי ואני רק מתפללת. זה מה שנשאר לי לעשות".
הוריה של יפעת, בני 82 ו-75 היו נצורים בממ"ד שלהם שעות רבות. בשעה 8 בבוקר אמה של יפעת שלחה לה הודעה בווטסאפ, "יורים עלינו תזעיקי עזרה"; "יפעת את לא עונה". הפלאפון של יפעת לא עבד, ורק בשעה שתיים בצהריים היא ראתה את ההודעות. "אני מבינה שירו להם על הבית ואני מחזיקה את הראש ואומרת זה לא הגיוני שההורים שלי בחיים. איזה יום ארור, פשוט יום ארור".
"בשתי מכוניות כדי לפזר את הסיכונים"
רק בשעה חמש אחה"צ קיבלה המשפחה הודעה שחיילים יגיעו לדפוק להם על הדלת, יגידו להם את שם המשפחה ושאפשר לצאת. "ואני אומרת לעצמי שאני לא סומכת על ההודעה הזו! אני רוצה לדעת שאין אף אחד שמכוון אקדח לרקה של מישהו בחמ"ל ומכריח אותו לשלוח את ההודעה הזו. אני רוצה לדעת החיילים שבאים, אך אחד לא שם להם אקדח ברקה ואומר להם תקראו להם החוצה. אני אומרת לרון תצלם בווידאו כי אולי זה יהיה התיעוד האחרון שלנו. ואז החיילים מגיעים ודופקים בדלת, ואוזל לי הדם מהגוף. אני מדובבת אותם, רוצה לשמוע שהאינטונציה שלהם חופשיה, שאין רמזים בין המילים שלהם שכוונתם היא: 'אל תפתחו את הדלת'. אני פותחת להם את הדלת לאט ורואה שאין מחבל איתם ושואלת אותם שוב, אתם בטוחים שאני יכולה לצאת? הם עונים לי בחיוב ואנחנו יוצאים החוצה ואז אני מתפרקת, בבכי ששמעו עד עזה".
בחסות החשיכה הם יצאו מהמושב, נסעו לגיסתה של יפעת בהרצליה, "בשתי מכוניות כדי לפזר סיכונים. ילד בכל מכונית". בדרך תפסו אותם עוד 3 מטחים והם נשכבו על הכביש. אמש הם הגיעו למעלה החמישה, הוריה הגיעו כבר במוצאי השבת. "אגב", היא מספרת לי, "הוזמנתי לחגוג עם נחל עוז 70 שנה לקיבוץ באירוע גדול שהיה אמור להתקיים במוצאי שבת. אני חושבת על כך שזה שהכל קרה בבוקר שבת הציל מאות אנשים שהיו אמורים להתאסף במוצאי שבת לאירוע".
ש', תושבת קיבוץ זיקים התפנתה היום למעלה החמישה עם בעלה ושני ילדיה בני 10 ו-14, ושאר חברי הקיבוץ. הם מסתובבים כאן, חלקם עם נשקים, מדברים ביניהם, משתפים בסיפורי הגבורה של כיתת הכוננות שמנעה את חדירת המחבלים לקיבוץ.
"מרגישה חשופה לגמרי, תחושה שאין על מי לסמוך"
ש' ומשפחתה היו בממ"ד שש וחצי שעות בלי מים ובלי חשמל, בלי רשת סלולרית. "לא ידענו כלום חוץ ממה ששמענו בחוץ שזה אזעקות וירי, שהסתבר לנו אחר כך שהיה ניסיון החדירה לקיבוץ שנעצר על ידי כיתת הכוננות. בצהריים הם עברו לבית של ההורים שלה שהיה בו חשמל, ונחשפנו לממדי הזוועה, שאי אפשר להכיל את זה. אנשי כיתת הכוננות הצילו את הקיבוץ, אין לי מילה אחרת, כי צבא לא היה. וגם לא היה אינטרנט ודרך לקבל מידע ושום דבר. הסיפורים סיפורים מזוויעים, הרבה מהנעדרים הם חברים. חלק מנתיב העשרה, חבר מגבים, חברה שלי מנירים חולצה אחרי 20 ומשהו שעות. אי אפשר להבין את הזוועה שאנשים עברו. היא שאלה אותי אם הם יישארו בחיים, שהיו לה שני מחבלים בבית והיא הייתה סגורה עם הילדים בממ"ד. היא לא האמינה שהם יצאו מזה. כיתת הכוננות של נירים הצילו אותה". בערב, שלחו הודעה שניתן לצאת מהבית. "נראה לי שאני בטראומה, זה אירוע שאנחנו לא תופסים ולא מעכלים לא את הרוע שלו, כל אדם שיש בו איזשהו מוסר לא מסוגל להבין איך עושים זאת לקשישים ולתינוקות. אני יכולה להגיד שעד עכשיו תמיד הרגשתי מאד מוגנת בקיבוץ ידעתי שיש צבא ששומר עלינו, יש כיפת ברזל, והפעם אני מרגישה חשופה לגמרי. זו התחושה של הרבה בעוטף שאין כרגע על מי לסמוך. הבן הגדול, אבא של חבר טוב שלו נרצח. ובין היסטריה לבין נורמליות אני חושבת שהם לא יודעים איך לעכל את זה".
למרות התחושות הקשות שעוד ילוו את כולם ימים רבים, עם ישראל מתגלה כאן במלוא בתפארתו. שורות של מתנדבים, עו"סים, פסיכולוגים, משאית עם ארגזים של תרומות. האירוע יכול להיראות לבא מבחוץ כהפנינג של ממש. הכל מקווים כאן לשקט ולימים טובים יותר. ליפעת יש בית לחזור אליו במושב בו בתים גם הועלו באש, אך היא לא יודעת אם יישארו במושב, "כרגע הבית שלי שם, יש לי לאן לחזור. מה יהיה בעתיד? אין לי מושג, אני רק יודעת שזה כבר לא בטוח".
