מאות ממשתתפי מסיבת הטבע במושב רעים בדרום עוד מוגדרים נעדרים, רבים מהמשתתפים נרצחו ואחרים שהצליחו להימלט מהתופת מנסים לעכל את מה שעברו.
שגיא, אחד ממשתתפי המסיבה, סיפר אמש על חווייתו האישית: "בשעה 6:40 אני עם חברים בחניון מחוץ למסיבה, יצאנו לשתות ולחזור. מסתכל לשמיים ורואה את אחת הזריחות הכי יפות שראיתי. ואז היו אורות בשמיים. לרגע לא הבנתי מה קורה, אבל אז הבנתי: עשרות טילים ויירוטים מעל לראש שלנו. הבנו שהלכה המסיבה והולך להיות בלגן ביציאה כי הולכים לסגור. חוויה מלחיצה, אבל במציאות ההזויה שבה אנחנו חיים זאת חוויה מובנת. לא חושב שמישהו שיער באיזה אירוע אנחנו נמצאים.
"מהר החבר'ה התפצלו. הייתי באוטו עם חברה שנהגה, הייתה לי תחושה רעה ופשוט רציתי לעוף משם. הסתכלתי על המאבטחים וראיתי שפשוט אין להם מושג מה לעשות. אחד המליץ לנסוע דרך בית קמה וכך שמנו בווייז. יצאנו מהחניון שהיה פקוק ופנינו ימינה, נסענו חצי דקה עד שראינו מכונית מחוררת נוסעת בכיוון ההפוך והמונים רצים למיגוניות בצדי הכביש. עצרנו את האוטו באמצע הכביש ונכנסו לבונקר כזה גם, היו שם בערך 40-50 אנשים בדוחק ואנשים מבוהלים, כנראה שלבונקר הזה זרקו רימון אח"כ וטבחו בכל מי שהיה שם. אם היינו נשארים זה היה גורלנו.
"אחרי דקה שתיים אמרתי לחברה שאין מצב שאנחנו נשארים פה ולקחתי את המפתחות של האוטו ורצתי איתה אליו, בחוץ קולות של ירי, התנעתי והסתובבתי לכיוון השני, נסעתי עוד 500 מטרים עד שהדרך הייתה חסומה מכל המכוניות שניסו לצאת, ראינו עוד מכוניות חוזרות מהכיוון שבאנו מחוררות ואנשים עם דם מסמנים לכאלה שעוד יוצאים מהמסיבה לא לפנות ימינה. יצאנו מהאוטו, השארתי אותו שם ופשוט רצנו, בהתחלה על הכביש ואחר כך לשדות. ברקע קולות ירי ואנשים שלא יודעים מה לעשות, לא באמת ידענו לאיזה כיוון אנחנו רצים, פשוט ראיתי הרבה אנשים שרצים ולא יורים בהם ורצתי אחריהם".
שגיא המשיך: "בשטחים הפתוחים ניסינו לנווט, כל פעם ששמענו יריות רצנו לכיוון ההפוך, היינו בערך 300-400 אנשים – ממש יציאת מצרים. הלכנו ורצנו בערך 20 קילומטר, עד לפטיש שבדרך פיצוצים מעל לראש שלנו וכנראה שמחבלים מאחורינו. הטילים אפילו לא מעניינים כי אתה פשוט מסתכל לצדדים שלא יקפצו עלייך מחבלים. תוך כדי מנוסה על חיינו בשטח, מלא טלפונים של חברים, משפחה שמתקשרים לשאול לשלומינו, לנסות להבין איפה אנחנו ולייעץ מה לעשות. בשלב מסוים שמתי את הטלפון על שקט ואמרתי שעדיף לדעת כמה שפחות על המצב בארץ. ושהמשפחה והחברים שדואגים ידעו כמה שפחות עד שנהיה בטוחים".
שגיא מתאר חוויה קשה של אימה וחוסר ודאות. "ידענו שיש מחבלים בבארי ובמקומות נוספים באזור. אז הלכנו לפי הרגשה בעיקר. אנשים בפאניקה ואדרנלין שיא ומלחיצים אחד את השני, מנסים להבין אם להישאר להתחבא או להמשיך ללכת. כל רעש קטן מכניס לדריכות ופרנויה. כל שבב של מידע כזה או אחר מכריע על כל החלטה שאנחנו צריכים לקבל לאן והאם להמשיך ללכת. פשוט המשכנו להמשיך ללכת, עד שהגענו לאזור של חממות, שאמרו להתחבא שם, חלק נשארו שם, הרוב המשיכו ללכת, אחרי בערך 3 שעות ראינו רכבים ישראלים, כנראה חבר'ה מפטיש שבאו להגיד לנו להמשיך ללכת בציר הזה וששם בטוח. הגענו, אחרי 4 שעות קיבלו אותנו שם חילקו לנו מים ואוכל ממש כמו פליטי מלחמה. אחרי שעה או שעה וחצי סופר מתוחות בפטיש, שכולם מבולבלים ובעיקר בהלם ומתחילים להבין מה קרה. הוציאו אוטובוס לבאר שבע שעלינו עליו ומשם טרמפ עם אבא של אחת המבלות ישר לבית. כל הדרך מחשבות על חברים שעוד לא יצרו קשר, על מה שקרה לנו, ועל סיפורים הזויים של אנשים אחרים. המצב הוא שאתה מבין שיש פה אירוע בקנה מידה היסטורי, שאתה במרכזו וכל המדינה מדברת על זה ואתה רק מנסה להבין איך אתה יוצא בחיים. למזלי יצאנו בחיים בנס ותושייה, אך לצערי אנשים רבים וטובים פשוט נרצחו בדם קר ובצורה הכי נוראית שאפשר. אני עדיין מעכל מה שקרה ומנסה להתאושש".
"גם אנחנו היינו חלק מהמסיבה ברעים", סיפר בחור בשם עמית הדר. "הסיבה היחידה שהצלחנו לצאת משם היא יוסף, ערבי בדואי פה מהדרום. גם כשירו עליו מחבלים מכל הכיוונים הוא לא חשב לנסוע ולהשאיר אותנו לבד, חיכה אסף וחילץ כל מי שהצליח בדרך בין היתר היו פצועים שפינה אותם אל בית החולים הקרוב בן אדם גדול מהחיים שאנחנו לנצח נהיה חייבים לו המון".
"בשש וחצי התקשרו אליי ואמרו שיש צבע אדום, אז אבוא מהר להחזיר אותם", סיפר הנהג, יוסף אלזיאדנה מרהט, "כשהגעתי לשם הכל כבר היה חם, היו יריות מעל הראש ואנשים בורחים וצועקים פתאום ראיתי בחורה פצועה עם רגל מדממת רצה לכיווני וצועקת לעזרה. מה שהיה שם היה נורא, בחיים לא ראיתי דבר כזה ואני לא מאחל לאף אחד לראות. הצעקות והפחד של האנשים. מה שחשוב הוא להציל חיים של אנשים והייתי צריך לגייס את כל אומץ הלב שלי. עכשיו אני פוחד ללכת לישון שזה לא יחזור אליי". במיניבוס של יוסף 14 מקומות, אך הוא דחס בו כ-30 אנשים ונסע איתם דרך השדות בהכוונת המשטרה לקיבוץ צאלים, בו טופלה הפצועה במרפאה. יוסף ונוסעיו נשארו בקיבוץ עד השעה שלוש בצהריים, אז קיבלו אישור לצאת והפצועה פונתה לסורוקה. "אני אולי בדואי", אמר יוסף, "אבל קודם כול אני בן אדם ואזרח ישראלי".
