בשעות הבוקר המוקדמות של חג שמחת תורה, החל המטח הראשון של הירי לעבר ישובי העוטף. ענת קזז, מיהרה להתפנות עם ילדיה למרחב המוגן שנמצא בקומה התחתונה שבביתם בקיבוץ מפלסים.
"בצבע האדום הראשון עברנו לממ"ד", היא מספרת, "בצבע האדום השני הבית שלנו חטף פגיעה ישירה של קסאם והקומה העליונה נהרסה. הרקטה נפלה בדיוק מעל הממ"ד שבו היינו כולם. לקחנו את עצמנו ועברנו לממ"ד של השכנים ואז הם התחילו להגיע. עשות מחבלים על אופנועים וטנדרים לבנים. בכל טנדר כ-15 מחבלים שבאו מכיוון השדות.
הייתי עם הילדים בממ"ד, ובעלי, שהוא בכיתת הכוננות של הקיבוץ, עמד בחצר וניהל קרב יריות יחד עם עוד שני חברים בקיבוץ שגם הם בכיתת הכוננות ועוד ארבעה חיילים שיצאו לשבת בבית".
ענת ניסתה להרגיע את הילדים בממ"ד בזמן שבעלה נלחם להציל את הבית: "המחבלים היו מעבר לגדר של הקיבוץ, מרחק של ארבעה מטרים מבתי הקיבוץ. הם רצו להיכנס ולשחוט אותנו וכיתת הכוננות וארבעת הלוחמים נלחמו כמו אריות וירו ללא הפסקה כדי להרחיק אותם מהגדר".
"לא רחוק משם ליד הבית של אחי שגם הוא מתגורר בקיבוץ התנהל קרב יריות נוסף. לשם באזור הצפוני של היישוב הגיעו המחבלים ראשונים. הם זרקו רימונים במטרה לחסל את כיתת הכוננות ואחר כך לחדור לתוך הקיבוץ".
רק שש שעות מאז שהתחיל האירוע באותו ירי רקטות, הגיעו כוחות מיחידות מיוחדות כדי לסייע לכיתת הכוננות ולאחר מכן גם הגיע סיוע אווירי: "מאוחר יותר בלילה הצבא חשף שני מחבלים שמסתתרים בקיבוץ, היו מאות מחבלים שפשוט נכנסו לקיבוצים בלי שום הפרעה וטבחו באנשים. החבר'ה שלנו היו גיבורים ברמות הזויות. הצילו את כולנו ממראות קשים שהיו בקיבוצים מסביבנו. חברים שלנו בכפר עזה בבארי בנחל עוז בנתיב העשרה היו תחת מתקפה שאין מילים".
קזז: "כל היום ראינו את ההודעות לעזרה. הם כתבו לנו שהמחבלים קרובים ועוד שנייה הם מגיעים אליהם ואף אחד לא עשה כלום. זה לא נתפס כמה זמן חיכינו שמישהו יצטרף ללחימה, שמישהו יציל אותנו. מאז תחילת הלחימה אני מקבלת עוד ועוד ידיעות על חברי ילדות, חברי משק, מכרים, משפחות שלמות שנטבחו. על סיפורי זוועות שאנחנו עדיין לא מבינים מה ההיקף שלהם. חברים של הילדים שלי מהכיתה, נעלמו קיבוצים שלמים פשוט נמחקו בתופת שלא תתואר".
ענת מספרת שאחרי שהאירוע הסתיים, כיתת הכוננות סייעה גם בפינוי מחבלי חמאס מתים ואלו שנשארו בחיים והם יצאו מהקיבוץ צפונה לכיוון המרכז: "כשיצאנו מהקיבוץ, ראינו את השער של הקיבוץ כולו מפורק. רכבים ואופנועים מעזה ליד השער על הכביש המרוסק והשרוף. כשפנינו ימינה לכיוון שער הנגב קיבלנו עוד שוק של מראות זוועה. כל הדרך על הכביש ולצידי הכביש עשרות רכבים של אנשים שנרצחו. גופות שמוטות בגדים קרועים. כאילו אנחנו בסרט אימה אפוקליפטי. אין מילה אחרת מאשר הופקרנו".
תחושת ההפקרות, ההשפלה והחידלון לה שותפים כל עם ישראל מורגשת בקולה של ענת וקולם של תושבי הדרום שסמכו על הצהרות צה"ל ועל ההשקעה באמצעים טכנולוגיים שהיו אמורים לתת מענה ביטחוני: "מכשול בעשרות מיליארדים נחצה כאילו כלום. הערכות של שנים מצד מדינת ישראל לתרחיש של פריצת הגדר וכניסה לישובים יהודיים לא קיבלה ביטוי. ברגע האמת חמאס הצליח לממש את התרחיש הקלאסי בצורה הטובה ביותר. בלי שום צה"ל שחיכה לו מעבר לגדר כדי להתעמת איתו. לדעתי הרבה עוד יתגלה ויסופר".
גם אחרי הזוועות שעברו בקיבוץ, מערכת הביטחון שבדרך כלל מפעילה נוהל "משב רוח" כדי לשחרר את התושבים למקומות במרכז לא פעלה: "מפלסים לא הייתה ברשימה אלא רק מספר ישובים מצומצם. אם הייתה הפקרות על חיי אדם, אז בטח שתהיה הפקרות על משאבים. רק אחרי שלושה אירועים נוספים במפלסים הכניסו אותנו לרשימה. אני לא רוצה לחשוב על מי עוד אגלה שאיננו. השמות לא מפסיקים לזרום ואנחנו צריכים להיות חזקים ומאוחדים".
