שופטי בג"ץ, עוזי פוגלמן, יצחק עמית ויחיאל כשר דחו שתי עתירות שהוגשו נגד הריסת בית המחבל ח'אלד ח'רושה אשר ביצע יחד עם אביו ואחיו את הפיגוע בכביש 60 שבו נרצחו האחים הלל ויגל יניב הי"ד.
בעקבות הפיגוע הוציא מפקד פיקוד המרכז צו החרמה והריסה לבית בו התגורר ח'רושה, בעקבותיו הוגשו שתי העתירות. העתירה הראשונה הוגשה בידי אדם שלטענתו הבית בו התגורר המחבל עדיין שייך לו, משון שהוא זה שמכר את הנכס לחמיו של המחבל ועסקת המכר טרם הושלמה לדבריו. לאור זאת טען כי אין מקום להורות על הריסת המבנה השייך לו.
המחבל עצמו הגיש גם הוא עתירה נגד צו ההריסה, בה טען כי דירת המגורים אשר כלפיה הוצא צו ההריסה נרכשה על ידי חותנו, אולם טרם שולמה בגין רכישתה מלוא התמורה וטרם נרשמו זכויותיו בנכס. המחבל הוסיף כי בדירת המגורים הוא מתגורר עם אשתו וילדיו הקטינים, ילדה כבת 4 וילד כבן שנתיים, שלאיש מהם לא הייתה מעורבות או ידיעה מוקדמת על הפיגוע. עוד הוסיף המחבל כי דירת המגורים מצויה בקומה השנייה של בניין בן ארבע קומות, וכי קיים חשש הנדסי ממשי כי הריסת דירת המגורים תפגע גם בדירות אחרות בבניין ובבניין עצמו. על רקע זה, טוען המחבל כי הריסת דירת המגורים תהיה בלתי מידתית, וכי גם מסיבה אין מקום לבצעה.
בצה"ל טענו מנגד כי מהמידע המצוי בידי כוחות הביטחון עולה כי המחבל ובני משפחתו נוהגים בדירת המגורים מנהג בעלים מזה מספר שנים, וכי מתחקור המחבל ובני משפחתו עולה כי האחרונים רואים בחותנו של המחבל כבעל הזכויות בדירת המגורים, ולא במי שמכר לו את הנכס. עוד הוסיפו כי ההשפעה הפוטנציאלית של הריסת דירת המגורים על הדירות השכנות גם בה אין כדי להפוך את הוצאת צו ההריסה לבלתי מידתית. על פי חוות הדעת ההנדסית מטעמם, הריסת דירת המגורים צפויה להיעשות בצורה ממוקדת אשר מביאה להסתברות נמוכה בלבד לנזק אגבי לבניין בו מצויה דירת המגורים ולבניינים ותשתיות סמוכים.
בפסק הדין דחו השופטים את העתירות פה אחד, תוך שהם מציינים כי ההלכה המשפטית הפסוקה קובעת שהמפקד הצבאי רשאי לעשות שימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה המתירה החרמה והריסה של בתי מחבלים. עוד ציין השופט כשר, שכתב את עיקר פסק הדין, כי חוות הדעת שהגישו גורמי הביטחון מבססת היטב את המשמעות ההרתעתית של הריסת בתי מחבלים. "במהלך הדיון שהתקיים בפנינו קיבלנו לעיון, בהסכמת באי-כוח העותרים, חומר חסוי הכולל חוות דעת מעודכנת של גורמי הביטחון בשאלת היעילות ההרתעתית של השימוש בסמכות המוקנית למפקד מכוח תקנה 119. בהגינותם, עורכי חוות דעת זו כללו במסגרתה הן אינדיקציות המצביעות על יעילותה ההרתעתית של הפרקטיקה הנדונה, והן אינדיקציות המטילות בכך ספק".
"מעיון בחוות הדעת שהוצגה לעיוננו", המשיך השופט כשר, "ובהינתן כי שאלת אפקטיביות ההרתעה היא שאלה המצויה במובהק בתחום מומחיותו של המפקד (עניין תמימי, בפסקה 24 לפסק דיני), השתכנעתי כי בעת הנוכחית משקלן של האחרונות בטל בשישים אל מול משקלן המצטבר של האינדיקציות מהן מסתברת יעילותה ההרתעתית של פרקטיקה זו. לפיכך, סבורני כי לעת הזאת, המשיבים עמדו באופן ברור בנטל הבדיקה כי השימוש בסמכות המוקנית בתקנה 119 משיג את מטרתו ההרתעתית".
השופט כשר הוסיף ודחה גם טענה נוספת שהעלה המחבל לפיה חלקו בפיגוע היה שולי, נוכח העובדה כי לא הוא זה שלחץ על ההדק. "גם דינה של טענה זו להידחות. בענייננו, אף אם המפגע לא לחץ על ההדק, כעולה מכתב האישום שהוגש בעניינו (וכן מהראיות המנהליות החסויות בהן עיינו במהלך הדיון), המפגע לקח חלק פעיל בתכנון הפיגוע ובהכנות לקראתו, והוא אף זה שהציע לשנות את יעד הפיגוע מהתכנון המקורי לזה שבוצע בפועל. ברי כי מעורבות מעין זו אינה מעורבות שולית גרידא, כנטען על ידי המפגע". לאור זאת קבע השופט כשר, בהסכמת שני עמיתיו, כי יש לדחות את שתי העתירות ולהותיר את צו ההריסה בתוקף.
השופט פוגלמן הוסיף אמנם הסתייגות לפיה לדעתו יש מקום לדון מחדש בתוקפה של ההלכה השיפוטית המאפשרת שימוש בתקנה 119. אולם לדבריו, "הלכה זו מחייבת כל עוד לא שונתה בהרכב מורחב. בנתון לאמור מצטרף אני למסקנת חברי, השופט י' כשר, כי בהינתן ההלכה הקיימת, אין עילה להתערבות בהחלטת המפקד הצבאי להרוס את דירת המגורים בקומה השנייה בה התגורר המפגע".
