למחרת בחירות 2015, ראש תנועת V15 התעוררה לעוד ניצחון של נתניהו, ולא הבינה מה קרה. "לא הכרתי אפילו מצביע ליכוד אחד", אומרת פולי ברונשטיין. "מצד אחד יש לי תנועת ענק בלי מטרה, כי הבחירות הוכרעו נגדה, ומצד שני אני לא מבינה את ישראל, שאני מחוברת אליה בכל נפשי. ואז יצאתי למסע, בניסיון להבין מה אני לא מבינה". היא הגיעה לפריפריה ולהתנחלויות, ופגשה תושבים ופוליטיקאים תומכי נתניהו.
המסע הוליד את הספר "תור המתינות – מסע אישי מהשמאל אל המרכז". "הבנתי שאף אחד בישראל לא מרגיש מנצח", היא אומרת. "כולם מרגישים שהם צריכים להיאבק על המקום שלהם, אחרת ידרסו אותם. התובנה השנייה מהמסע הזה קשה יותר לעיכול: אין צד שמחזיק מונופול על האמת. הימין אומר דברים חשובים והשמאל אומר דברים חשובים. אבל כשיש מחסומים על העיניים, רואים רק חלק מהאמת, החלק שנוח לך לראות".
פולי גדלה בהרצליה למשפחה בית"רית ממקסיקו, שעשתה את כל הדרך מהתנועה של ז'בוטינסקי לזו של שולמית אלוני. משיכתה לתחום הפוליטי החלה כבר בתנועת הנוער הצופים, "אבל כתחביב. תמיד היה לי 'דיי ג'וב'". אחרי שירות צבאי שכלל קצונה בבה"ד 12 היא הייתה עיתונאית באגף הכלכלי של ידיעות אחרונות. "ראיתי בעיתונות שליחות, וזה לא היה כך. לא שירתּי את הציבור כמו ששירתּי את המו"ל של העיתון. מה גם שלסקר את שוק ההון זה לא להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה". אז היא עברה לעולם היהודי בתפוצות – תחילת במחלקה הבינלאומית של תנועת הצופים, ומשם ל"עתיד" – עמותה־בת של התנועה. היא הייתה ראש המשלחת של הסוכנות היהודית בבריטניה ושליחה מרכזית ראשונה של תנועת הצופים למערב אירופה, שם עבדה מול קהילות ישראליות.
"אין פה תהום בלתי ניתנת לגישור".
כרגע נראה שבצד המוחה יש פחות עניין לגשר.
"לחבריי במחנה השלום אומר: אי אפשר לדקלם 'שלום עושים עם אויבים', ולהחרים את הליכוד"
ללונדון הגיעה עם בן זוגה ד"ר יואב הלר (ממקימי "הרבעון הרביעי") ועם בתם הבכורה, וכעבור ארבע שנים שבו ארצה עם בן נוסף. הם התיישבו בתל־אביב ופולי החלה לנהל את תנועת "קול אחד", שחתרה לקידום "פתרון שתי המדינות" ("ישראל ופלסטין, לא יהודה וישראל", היא מחייכת). ואז, בסוף 2014, פוזרה הכנסת, ופולי לקחה לידיה את ניהול קמפיין V15, שחידושו העיקרי היה: רק לא ביבי.
"הצלחנו לגייס 15 אלף מתנדבים שילכו לדפוק בדלתות ויעודדו להצביע. גייסנו המון כסף – לא מהפלסטינים, ולא מהקרן החדשה. היו התלהבות ואופטימיות ותקווה. בן לילה הפכתי לגיבורה בעיני מחצית מהציבור, אבל בצד השני אני פתאום בוגדת, שנואה, אוהבת מחבלים, עוכרת ישראל. היום רגילים לשיח הזה, אבל אז זה לא היה מצוי. תפסתי את עצמי כפוסטר של הציונות, ופתאום מפיצים עליי שקרים ודברים איומים. הסיטואציה הייתה מוזרה מאוד: חצי מדינה אוהדת אותי, חצי מדינה שונאת אותי".
אני הייתי בצד הזועם. שלטי החוצות "פשוט מחליפים" היו עבורי כמו סכין בבטן. על הקירות ריססו "רק לא ביבי", אבל אני קראתי: רק לא אורלי. לא המשפחה שלה, הקהילה שלה, המחנה הפוליטי שלה. זה לא היה "לכו תצביעו למי שתרצו, רק לא לאיש הרע", זה היה "נוריד אותו, והימין יתפורר מאליו". לא ניאצתי, לא קראתי להם מעולם בוגדים ולא מחבלים, אבל כתבתי בחריפות נגדם, נגד פולי. וכן, שמחתי לאידם ביום שהכול התרסק לתוך ממשלת נתניהו הרביעית.
אני המשכתי בחיי, בסלידה ועייפות מענייני אקטואליה. פולי יצאה למסע. "זה לא היה פשוט. עד אז כל החיים הצבעתי מרצ. הייתי אשת שמאל, במובנים מסוימים זה עדיין חלק מהאני מאמין שלי. אבל הבנתי שאם אני רוצה להשפיע על הימין אני צריכה לרצות להיות מושפעת ממנו. בהדרגה הגעתי למסקנה שאת ישראל אי אפשר לחלק לימין ושמאל, שמרנים וליברלים, דתיים וחילונים או ערבים ויהודים, אלא למתונים וקיצונים. הפניתי גב למחנה שבאתי ממנו, ושמתי על הגב תרמיל מלא ברעיונות חדשים שמכוונים למרכז".
"במקום לייצר נרטיב לכתחילה שאומר שזו הממשלה הנכונה לישראל, הממשלה הזו התייחסה לעצמה כממשלת אין ברירה: לא הצליחו להקים ממשלת ימין מלא או שמאל עם ערבים, אז מסתפקים בזו"
יחד עם חברים נוספים מ־V15 היא הקימה את "דרכנו", במטרה לבנות "ברית של מתונים". "כשנולדה ממשלת השינוי הרגשתי שזה ביטוי של מה שניסינו להגיד כל הזמן: שישראל יכולה לייצר בריתות מפתיעות, לשבור את פרדיגמת הגושים הנוכחית. התרגשתי מאוד. הספר שלי יצא לאור בדיוק אז, והוא נפתח במילים: 'אם היה לי אומץ הייתי קוראת לספר הזה: אמרתי לכם'. אבל מרוב התלהבות פספסתי את החולשות של ממשלת השינוי. את העובדה שציבור עצום – מסורתי תומך ליכוד, ציבור תורם – הרגיש מוחרם ומודר. והוא עוד הצד שזכה בבחירות, המפלגה הגדולה ביותר".
והייתה עוד בעיה, לשיטתה. "במקום לייצר נרטיב לכתחילה שאומר שזו הממשלה הנכונה לישראל, הממשלה הזו התייחסה לעצמה כממשלת אין ברירה: לא הצליחו להקים ממשלת ימין מלא או שמאל עם ערבים, אז מסתפקים בזו". נדמה שגם את עוצמת הזעם פספסו תומכי ממשלת השינוי וחבריה. "אני חושבת שלפיד ובנט חשבו שאם הם יביאו תוצאות, ההישגים ידברו בעד עצמם. האמת היא שלציבור דרוש נרטיב משותף, זהות משותפת. וזה היה חסר בממשלה הזו".
פולי התאכזבה מהתפרקות ממשלת השינוי אבל עוד קיוותה שתקום במקומה ממשלת שינוי 2.0, "ייצוגית יותר, רחבה יותר, ושיהיו לה ערכים משותפים ושפה משותפת, וסיפור ישראלי משותף. אבל אז נתניהו הביא הישג מדהים ולא צפוי, והקים את ממשלת הימין. מסביבי כולם היו מפורקים, ואני, למודת ההפסדים, הנחתי שזה גורם מעכב אבל שהחזון עוד יתממש. לא לקחתי בחשבון עד כמה הממשלה הזו תהיה קיצונית, לעומתית. קשה לי החשיבה האולטרה־שבטית. במקום לחשוב על כלל־ישראל – בחסות הממשלה הזאת כל מגזר דואג רק לעצמו. המשבר הישראלי הגדול בעיניי הוא קריסת המרכז והממלכתיות, והשיא הוא כשאפילו מפלגת השלטון וראש הממשלה חובטים בממלכתיות".
אנחנו משוחחות על סרבנות ופגיעה בצה"ל ("לא שמעתי פוליטיקאי מהאופוזיציה שמעודד סרבנות או קורא לזה. אבל בממשלת ישראל יש שרים בכירים שתוקפים את שר הביטחון שלהם, את הקצינים הבכירים שאחראים על החיים של המתנחלים, ואומרים שהם עובדים בשביל המחבלים. זה לא להכניס את הצבא לסיפור?"); על אקטיביזם שיפוטי, ועל איבה מופגנת בין היועצת המשפטית ומערכת המשפט לממשלה הנבחרת. שתינו מכירות את הטיעונים, שתינו יודעות לדקלם היטב את התשובות ואת הקושיות שכנגד. גם אתם. אז איך יוצאים מזה?
"התהום האידאולוגית לכאורה בינך ובין מרב מיכאלי לא גדולה מזו שבין לוין וקיש ובין גולדקנופף ומעוז", היא טוענת. "הניסיון למכור לנו את הימין כגוש קוהרנטי הוא לא נכון. אני חושבת שממשלת השינוי פלוס ליכוד – ממשלת הברית הציונית, שיושבים בה אנשי שמאל־ציוני, דתיים־לאומיים והימין המסורתי – קוהרנטית יותר מהממשלה הזו. ברית בין הקבוצות הישראליות הציוניות שרוצות מדינה יהודית ודמוקרטית – שהיא ציבור המשרתים, ולא במקרה – נראית היום בלתי אפשרית, וזה לא נכון. אין פה תהום בלתי ניתנת לגישור".
כרגע נראה שדווקא בצד המוחה יש פחות עניין לגשר על הפערים.
"נכון. חברים שלי, ישראלים נפלאים, מדברים היום על החרדים או על הדתיים־לאומיים בשנאה, באנטישמיות. אבל אורלי, גם אצלכם יש אנשים שמדברים על החברים שלי בתל־אביב בשנאה ובתיעוב. המדינה שטופת שנאה. הייתי בעבר במחנה השלום הי"ד, ולחבריי שם אני אומרת: אתה לא יכול להיות אדם שמאמין בשלום עם מחבלים עם דם על הידיים, לדקלם 'שלום עושים עם אויבים', ולומר שאתה לא יכול לשבת עם הליכוד. זה לא הגיוני.
"אנחנו יוצרים פה אויבים מיתיים ושונאים אותם בעוצמה – ימין כלפי שמאל כלפי ימין – כשבפועל ההבדלים לא כאלה גדולים. ואם היינו מוצאים את עצמנו בתוך אותה ממשלה, הזעם והשנאה היו מתפרקים. איך אני יודעת? כי חמש דקות אחרי שבנט אמר 'אני לא יושב עם תומך הטרור הזה', הוא שיתף פעולה עם עבאס והודה שזה לא מה שהוא חשב. ראיתי בטלוויזיה את שקד מסתודדת עם תמר זנדברג במליאה, ומיד צילמתי את המסך בהתרגשות. הנה הן יושבות ומסתודדות יחד, והשמיים לא נפלו".
אבל ממשלת השינוי הקדימה את זמנה, ובעיקר לא הצליחה לכסות על כך שנולדה בחטא, אני אומרת לה. אנחנו צריכים ללמוד להפריד בין הציבור לפוליטיקאים, היא עונה לי. "מאשימים אותנו על דברים של יאיר גולן או אהוד ברק. לא בחרתי בהם, הם לא נציגי ציבור. במידה מסוימת השמאל למד מהימין לעשות חרמות ודה־לגיטימציה. חוויתי על בשרי. כתבו שהבן של אבו־מאזן יועץ בכיר של V15, קראו לנו מחבלים, הוציאו נגדנו סרטון שבו מחבל מסמן וי והמספר 15 כתוב בדם. אנחנו, שמיד קופצים בצו 8 כשקוראים לנו לשרת בכל גזרה. אני זוכרת בשיחות עם מתנחלים שהבנתי איך חושבים עלינו שם. כאב לי. כמות הדיסאינפורמציה שיצאה שם הדהימה אותי. וזה כמובן גם הפוך – תסתובבי עם כיסוי הראש שלך בחלקים מסוימים בתל־אביב, יפילו עלייך שורה של הנחות מקוממות, שקריות לחלוטין".
אז איפה היא עכשיו, אחרי עשור של מעורבות פוליטית, מהפך תודעתי ומחאה גדולה אחת? במקום שבו היא מקווה לפגוש את רובנו – במרכז. "מרכז לכתחילה, לא כפשרה. מחנה מנומק עם תפיסת עולם רלוונטית מאוד, ואני עסוקה בלהקים אותו היום ב'יוזמת המאה'. כשנקים את המרכז הזה, לא נצטרך להצביע לאותה מפלגה אלא למגוון מפלגות שיודעות שהן הולכות לצעוד יחד. את תצביעי לדתיים־לאומיים ממלכתיים, אני למפלגה מרכז־ליברלית־ציונית – וכל אחת תבטא את הזהות שלנו, אבל הן יעבדו יחד. איך בונים מרכז? קודם כול מגדירים אותו, מנסחים ומעמיקים את האני מאמין שלו, ועם זה אפשר להוציא מצע פרקטי. זה מה שאנחנו עושים היום ביוזמת המאה וזאת עבודה יצירתית ומרגשת. אנחנו צריכים להפסיק עם 'רק לא ביבי' ולהציע הצעת ערך פוזיטיבית חדשה ואקטואלית למשבר. כשהמרכז יהיה חזק יותר בערכים, במדיניות, ובמנהיגות – הוא יהיה המנוע שיפלס אותנו החוצה מהמשבר".
והנה הגענו לעקב אכילס שלנו. מנהיגות מוסכמת ומחברת. פלא שאנחנו בונים על המשיח?
"עזבי את המשיח", פולי מחייכת, אולי טיפה נבהלת. "המנהיג יצמח על מגמה שהגיע זמנה. אתן לך דוגמה, תחזיקי חזק: מנסור עבאס. כולנו הסתכלנו על עודה, טיבי, זועבי. ופתאום הגיע משום מקום מנהיג ערבי מסוג חדש, ועוד מהמפלגה האסלאמית. עבאס סימן מגמה חדשה, שאומרת: אנחנו הולכים להיכנס לכל קואליציה, ובלבד שתאפשר לנו לקדם את החברה הערבית במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. הוא הראשון שהכיר בזה. התחושה שלי היא שהבחירות הבאות יהיו מלאות בפנים חדשות בכל הספקטרום הפוליטי. בשורה שהגיע זמנה – מישהו ידע למצוא את ההזדמנות שבה".
