סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, בלהה טולקובסקי, קיבלה באופן חלקי תביעה שהגישו שתי שוטרות נגד המחלקה לחקירות שוטרים, וקבעה כי השוטרת הראשונה תפוצה ב-80 אלף שקלים והשנייה ב-150 אלף שקלים. לזכות השתיים נפסק גם שכר טרחת עו"ד בסך 50 אלף ש"ח והוצאות.
שתי השוטרות נחקרו כעדות על ידי המחלקה לחקירת שוטרים – מח"ש – במסגרת חקירה שנפתחה נגד מי שהיה בעת ההיא אחד המפקדים הבכירים במשטרה, ניצב ניסו שחם. כזכור, בסיומה של החקירה הועמד שחם לדין והורשע בעבירות של מעשה מגונה, הפרת אמונים והטרדה מינית בגין קיום יחסים אינטימיים עם שוטרות זוטרות ממנו.
בפסק הדין נקבע כי "לאור החשדות לביצוע עבירות מין או קיום יחסים אינטימיים בין מי שהיה בעל דרגה בכירה ביותר במשטרה לבין שוטרות זוטרות שהיו עמו ביחסי כפיפות, מדובר בחקירה שביסודה עמד אינטרס ציבורי חשוב – מיגור התופעה של הטרדות ופגיעות מיניות על-ידי בעלי דרגות בכירות במשטרה, זאת לצורך קידום תרבות ארגונית של שמירה על טוהר המידות וקיום סביבת עבודה בטוחה. עם זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. גם כאשר מדובר בחקירה חשובה שיש אינטרס ציבורי מובהק בקיומה, יש לנהל את החקירה בהתאם להוראות הדין ובזהירות הראויה זאת תוך שמירה על זכויותיהן וכבודן של מי שנחקרו כעדות או כנפגעות עבירה פוטנציאליות".
התובעות טענו כי חוקרי מח"ש נקטו נגדן בקו חקירה חודרני ומזלזל שכלל איומים לפיטורים והעמדה לדין, על אף שכלל לא היה צורך לחקור אותן לאחר שכל אחת מהן הבהירה בחקירתה כי מדובר היה בקשר אינטימי-מיני מוסכם, נטול פוטנציאל לעבירות מין כלשהן. מח"ש טענה מנגד כי נוכח האירועים, נושא החקירה וכתב האישום שהוגש בעקבותיה, ובמיוחד נוכח עוצמת האינטרס הציבורי שעמד ביסוד החקירה, יש לקבוע כי החקירה וגביית ההודעות מהתובעות נעשו בהתאם להוראות הדין, ההנחיות והנהלים שהיו תקפים במועד הרלוונטי. עוד נטען כי גם אם בדיעבד ניתן לסבור כי חלק מהשאלות שהתובעות נשאלו היה מיותר, הדבר אינו מקים עילת תביעה שמזכה בפיצויים כך שדין התביעה להידחות.
בפסק הדין נדחתה טענת התובעות כי עצם החקירה בעניין הקשר האינטימי שהתנהל בין כל אחת מהן לבין שחם, מהווה פגיעה בזכותן לפרטיות ולשמירת המידע אודות הקשר האינטימי לעצמן. נקבע כי התובעות, שהן שוטרות, היו יכולות לצפות כי ניהול קשר אינטימי עם בעל דרגה בכירה שהן מצויות עמו ביחסי כפיפות ישירים או עקיפים, עלול להיות נושא לחקירה פלילית או לבירור משמעתי, גם אם מדובר בקשר מוסכם.
לאחר בחינת מהלך החקירות ונוכח עדותה של כל אחת מהתובעות, בנסיבות הייחודיות לה, כי הקשר המיני היה בהסכמה, נקבע כי "לא הייתה הצדקה לחקירה שכללה שאלות בוטות ומשפילות לרבות ירידה לפרטי פרטים ותיאורים פלסטיים של המעשים המיניים. מיצוי החקירה, לרבות בירור שאלת ההסכמה לקיום הקשר המיני, יכולים וצריכים היו להיעשות בצורה מכבדת ומכובדת, ללא הפעלת לחץ בדרך של שאלות בוטות ופולשניות, איום במעבר לחקירה באזהרה, או רמיזות בדבר סיכון מקום עבודתן של התובעות".
"בהקשר זה", המשיך פסק הדין, "התנהלותם של החוקרים מהווה סטייה מסטנדרט הזהירות הסביר שמצופה מרשויות החקירה שהייתה מוטלת עליהן חובה להגן על זכויותיהן של התובעות שנחקרו כעדות מפני פגיעה לא מידתית בכבודן ובפרטיותן. בנסיבות אלה, קמה לתובעות עילת תביעה מכוח עוולת הרשלנות, בגין הנזק שנגרם להן בשל אותן שאלות ואמירות מיותרות ופוגעניות שלא נדרשו באופן סביר לחקירה".
עוד נקבע כי "נוכח העובדה שבתחילת חקירתה של התובעת הראשונה הייתה אפשרות שהיא נפגעת עבירת מין והיא נחקרה לבירור חשד שבוצעה כלפיה עבירת מין, היה מקום ליידע אותה בדבר הזכות הקבועה בסעיף 14 לחוק זכויות נפגעי עבירה, להיות מלווה בחקירה על ידי אדם אחר לפי בחירתה, זאת אלא אם הקצין הממונה ששקל את הדברים בזמן אמת, היה סבור שיש בכך כדי לפגוע בחקירה – מה שלא נעשה בענייננו".
טענתן של התובעות, כי התנהלות החוקרים מקימה להן עילת תביעה מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, נדחתה. נקבע כי "יש לבחון את הדברים בהתחשב במכלול הנסיבות. מדובר בחקירה שהתמקדה בשאלת קיום קשרים מיניים. חקירה מסוג זה כרוכה מעצם טיבה בפגיעה בפרטיות ובשאלות שנוגעות לקשר המיני בכלל ולשאלת ההסכמה לקשר המיני בפרט. כאשר זהו הקשר הדברים, גם אם נקבע כי שאלות מסוימות חרגו מגדר הסביר והנדרש לצרכי החקירה, הדברים אינם עולים כדי הטרדה מינית כמשמעה בחוק למניעת הטרדה מינית".
עוד נקבע כי בפסיקת הפיצויים בגין עגמת הנפש והנזק הלא ממוני שנגרם לכל אחת מהתובעות, יש להתחשב בכך שמטבע הדברים מדובר בחקירה מביכה שכרוכה בפגיעה בפרטיות. פסיקת הפיצויים מתייחסת אם כן רק לעגמת הנפש היתרה שנגרמה לתובעות בשל הפגיעה בכבודן ובפרטיותן בגין השאלות המיותרות שלא נדרשו באורח סביר למטרות החקירה, להבדיל מעגמת הנפש הכרוכה באופן טבעי בחקירה מסוג זה. כן יש להתחשב בהתנהלותה של כל אחת מהתובעות ושיתוף הפעולה שלה בחקירה ובעוצמת הפגיעה נוכח תוכנן והיקפן של השאלות המיותרות שנשאלו בחקירה".
לגבי התובעת הראשונה נקבע כי "היא לא שיתפה פעולה עם החקירה וניסתה להסתיר את הקשר המיני שהיה בינה לבין שחם, שאותו הגדירה בתחילת החקירה כקשר חברי גרידא, זאת בניגוד לחובתה לומר אמת ולשתף פעולה עם חקירת מח"ש. התנהלותה זו תרמה במידה רבה להארכת משך החקירה. עם זאת, לא הייתה הצדקה לשאלות שעניינן ירידה לפרטי פרטים של המעשה המיני, לאחר שהתובעת הבהירה כי לא נעשה דבר בניגוד להסכמתה. מיצוי החקירה לרבות בירור שאלת ההסכמה, יכולים וצריכים היו להיעשות בצורה מכבדת, ללא הפעלת לחץ בדרך של שאלות בוטות ופוגעניות, איום במעבר לחקירה באזהרה או רמיזות בדבר סיכון מקום עבודתה של התובעת. בהתחשב בהיקף השאלות המיותרות ביחס לכלל החקירה שהייתה מוצדקת ולגיטימית, נפסק לזכותה פיצוי בסכום של 80,000 ₪".
באשר למקרה השני, "התובעת השנייה הבהירה כבר בתחילת חקירתה כי מדובר היה קשר אינטימי-מיני בהסכמה, וחזרה והבהירה בצורה מפורשת שלא נעשה דבר בניגוד לרצונה או שלא בהסכמתה. נוכח עדותה זו, השאלות שנשאלו בצורה בוטה ומשפילה אודות פרטי הקשר המיני תוך ירידה לתיאורים פלסטיים מפורטים, לא נדרשו לצרכי החקירה ולא היה מקום לדרוש מהתובעת להשיב עליהן תוך איומים מפורשים או משתמעים לעבור לחקירה באזהרה או כי התובעת מסכנת את מקום עבודתה. בהתחשב בהיקף השאלות המיותרות ביחס לכלל החקירה, נפסק לזכותה פיצוי בסכום של 150,000 ₪, בגין הנזק הלא ממוני ועגמת הנפש שנגרמו בשל הפגיעה הלא מידתית בזכותה לפרטיות, לכבוד ולשמירה על האוטונומיה".
נוסף על כך מח"ש חויבה לשלם לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪ והחזר אגרה יחסי לסכום הפיצויים שנפסק.
מהפרקליטות נמסר: "הפרקליטות תלמד את פסק הדין, שהתקבל הבוקר, ותקבל בהמשך את החלטתה".
גורם בפרקליטות ציין כי "בית המשפט דחה את מרבית טענות התובעות ופסק להן 6% בלבד מסכום תביעתן, כשהוא קובע שלא היתה הצדקה להגשתה במחוזי. בין היתר נדחתה טענת התובעות שהוטרדו מינית; נדחתה הטענה שזכותן לפרטיות ולשמירת היחסים עם שחם בסוד גוברת על החובה לשת״פ בחקירה; נדחתה טענתן שהיתה חובה לציין בפניהן מדוע הן מוזמנות לחקירה במח״ש; נדחתה טענתן שקופחו זכויותיהן להיוועצות עם עו״ד ולשמירה על זכות השתיקה מאחר ולא נחקרו באזהרה; נקבע שאין להן ״זכות״ להיחקר באזהרה; נדחתה טענתן שהושפלו ע״י כך שלוו לשירותים ולא ניתן להן ללכת לבד; נדחתה הטענה שהופרה החובה חוקית לתת להן לבחור את מין הנחקר; השופטת קבעה שתובעת 1 לא שיתפה פעולה בחקירה בניגוד לחובתה לומר אמת ולכן החקירה התארכה".
