בקצה הדרומי של תעלת סואץ, 500 מטרים מפורט תאופיק, שכן מוצב המזח – המעוז הדרומי ביותר בקו בר־לב. המעוז, מכלול תעלות קשר, עמדות לחימה ובונקרים, עמד כמעט על המים, ורק סוללת עפר הפרידה בינו ובין התעלה. ממזרח למוצב היו לגונות בוציות, מדרומו מפרץ סואץ, ממערבו התעלה, פורט תאופיק והעיר סואץ, ומצפון לו כביש אחד ויחיד המקשר בין לשון היבשה שהמוצב עמד בה ובין שאר כוחות צה"ל. מיד עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, צלחו המצרים את התעלה ותקפו את המעוזים. כמו שאר מוצבי קו בר־לב, מוצב המזח הוקף ונותק. בימים הבאים הוא ניהל קרב גבורה עיקש נגד גלי מתקפות ששוגרו מפורט תאופיק, נגד הפגזות בלתי פוסקות ונגד אש טנקים שנורתה אליו מעברה המערבי של התעלה.
את הלחימה "למעלה", בין התעלות והמגננים, ניהל שלמה ארדינסט, מפקד פלוגת הלוחמים במעוז; בבונקר, "למטה", הצטברו תחת ידיו האמונות של הרופא ד"ר נחום ורבין, איש מילואים, עוד ועוד מפצועי הלחימה ופצועי צה"ל שהגיעו למעוז הנלחם על חייו. שבוע שלם, מיום כיפור שחל בשבת ועד יום שישי שלאחריו, נמשכה הלחימה, עד שהתקבלה ההחלטה להיכנע. היא לא התקבלה בלב קל; והיא התקבלה תוך כדי ויכוח בין המ"פ ובין הרופא. ד"ר ורבין כתב על כך מנקודת מבטו בבלוג שחיבר ב־2013, שכותרתו "האופציה של הדוקטור". לדבריו הוא אמר ש"כשאין אפשרות להתקדם או לסגת נשארות רק שתי בררות – למות או להיכנע. אני חושב שכניעה מסודרת, מאורגנת, בנוכחות הצלב האדום ועיתונאים ומצלמות טלוויזיה, כך שכל העולם יראה אותנו וכולם ידעו שהלכנו לשבי על הרגליים, היא הצלת חיים".
הדילמה הזאת, בין התעקשות על קדושת החיים ובין עמידת גבורה למען המורל הלאומי בשעת מלחמה, עומדת בליבם של הסרט והסדרה "המזח" שהופקו לאחרונה בכאן 11 – יצירתו של ליאור חפץ, במאי ויוצר סרטים וחובש קרבי בעברו. חפץ רצה מאוד לעשות סרט על רופא קרבי, לאחר ששמע על המלחמה מאביו, ששירת בעצמו כרופא צבאי בחזית המצרית. כשנתקל בבלוג של ד"ר ורבין החליט להפיק את הסרט. באופן טבעי, הוא ניגש לעניין מנקודת מבטו של הרופא התל־אביבי, הנשוי, בן ה־29, שהצלת חיים בראש מעייניו – אבל כדי להעמיק את הדילמה והדרמה, חפץ גם עירב בהפקה את עו"ד ארדינסט, יליד בני־ברק, שהיה בימי המלחמה קצין קבע צעיר ומצליח, בן 21 בלבד, ותפקידו היה להתחשב במכלול האינטרסים של צה"ל במעוז האחרון: עיכוב האויב, שמירה על רוח הלחימה ועמידה על הכבוד הלאומי.
"הרצון שלו להיכנע לא היה רק בגלל מצב הפצועים, אלא גם כי הוא היה הנשוי היחידי בכל המוצב, ובתוך חודש הוא היה צריך להפוך לאבא", אומר ארדינסט. "אני מבין אותו, כי במלחמת לבנון הראשונה, כשהייתי נשוי והיה לי כבר ילד, בן שנה בדיוק, התנדבתי בכוח צנחנים. סילקנו את האו"ם מראש הנקרה, ומשם המשכנו לצור, לצידון ולביירות. התנהגתי כמו שהתנהגתי ביום כיפור? לא, על כל דבר חשבתי עשרים פעם כי יש לי אישה וילדים".
כשאני מבקש ממנו להיזכר ברגע שבו החליט להיכנע הוא עוצם עיניים, חושב ושואף שאיפה עמוקה. "הרגשתי שאני מחליט על משהו בלתי נודע", הוא אומר לבסוף. "הדבר היחיד שעלה לי בראש היה השבויים האמריקנים ממלחמת וייטנאם, שישבו שם יותר מעשור. חשבתי שעד שאחזור מהשבי אהיה כבר בן שלושים, אם נשרוד ונישאר בחיים כמובן. לא היו לי הכלים לקבל את ההחלטה, והבעיה הכי גדולה הייתה שאני לא מחליט כאן רק על עצמי אלא על חיים של כל כך הרבה אנשים, ואני רק בן 21".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין דיוקן
