המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה הגישה היום (ד') לבית המשפט העליון ערעור על זיכויו של עאדל הייב (43) מעבירת אינוס של קשישה בת 82, בצד הרשעתו בעבירה של הפרת צו פיקוח. בערעור נטען, כי ביהמ"ש המחוזי בנצרת שגה כאשר העדיף את גרסתו של הייב, אשר השתנתה לאורך החקירה והמשפט, ובה טען כי יחסי המין בוצעו בהסכמה, על פני גרסתה העקבית של הקשישה. בהודעת הערעור נטען כי הכרעת הדין שזורה באמירות מיושנות באשר להתנהגות ראויה של נפגעות עבירות מין, אשר עלולות להחזיר אותנו עשורים אחורה, ולהוביל לאפקט מצנן בקרב נשים אשר יגרום להן להימנע מלהגיש תלונה כנגד תוקפיהן.
כזכור, הייב הואשם בעבירת אינוס ובעבירת הפרה של צו פיקוח לפי חוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין. לטענת המתלוננת, הייב פנה אליה פעמים רבות, יזם שיחות עם תוכן מיני בוטה, לחץ עליה להיפגש עמו, וכאשר הזמינה אותו לשפץ את דלת ביתה, אנס אותה בכוחניות וגרם לפציעתה.
ביהמ"ש המחוזי בנצרת העדיף את גרסתו של הייב וקבע כי לא הוכח שיחסי המין התקיימו שלא בהסכמה וזאת למרות גרסאות שונות שהציג, אשר חלקן נשמעו לראשונה רק בעדותו בביהמ"ש, וזאת אל מול תלונתה וגרסתה העקבית של המתלוננת.
הערעור, שהוגש באמצעות מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד רחל מטר, ועו"ד סיגל בלום ממחלקתה, הינו ערעור חריג על הקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין, המבוססות בין היתר על ממצאי מהימנות העדים, עניינים שבהם ערכאת הערעור ממעטת להתערב.
הפרקליטות טוענת, כי היה על בית המשפט לשים לנגד עיניו בעת בחינת הראיות את נתוניה הייחודיים של המתלוננת, ואת פערי הכוחות העצומים שבינה לבין הנאשם. עוד נטען בהודעת הערעור כי בית המשפט התעלם מכך שהנאשם נעמד מחוץ לביתה של המתלוננת טרם המפגש הראשון, יזם עימה שיחה מינית, חייג אל המתלוננת לא פחות מ-19 פעמים, לחץ עליה לחץ כביר בשיחות להיפגש ואז אנס אותה בכוחניות.
הערעור מתייחס גם לקביעות בהכרעת הדין הנוגעות לאופן בו נהגה המתלוננת בעת שהותקפה. "הכרעת דינו של בית המשפט אינה רק שגויה, אלא שזורה בקביעות ואמירות מקוממות ומיושנות, באשר להתנהגות ראויה של נפגעות עבירות מין בכלל, והתנהגות ראויה של אישה בת 82 בסיטואציה חריגה כזו בפרט", נאמר בערעור. "יש בקביעות בית המשפט ראיה דיכוטומית של שחור ולבן כיצד נכון שהעולם ינהג, וכיצד על מתלוננות לנהוג, ותפיסה לפיה אם לא נהגו מתלוננות לפי ה'כללים' אין להאמין להן. הקביעות של בית המשפט עלולות להחזיר אותנו עשורים אחורה, ולהוביל לאפקט מצנן בקרב נשים, אשר יגרום להן להימנע מלהגיש תלונה נגד תוקפיהן בשל חשש שתהיינה צפויות לביקורת מן הסוג: מדוע לא צעקו לעזרה? מדוע לא הלכו למקום אחר? מדוע הכניסו את האנס לביתן? מקומן של פסיקות אלה מצוי בעבר והן אינן מתיישבות עם פסיקות עדכניות ברורות של בית המשפט המכיר בכך שאין תגובה 'נכונה' של מתלוננת לתקיפה אכזרית מעין זו, והבנה הקיימת כיום למורכבות של תגובות נשים לפגיעה בגופן".
