איש לא הופתע כשגלעד שפירא הודיע להוריו על כוונתו להתגייס לצה"ל. הוא היה בן 33, לקראת סוף התמחותו כגסטרולוג והתגורר באלבמה. משפחת שפירא הגיעה לדרום ארה"ב לפני כשלושה עשורים, במסגרת שירותו בצה"ל של האב גדי. מכריהם של ההורים מעידים שמדובר במשפחה ציונית מאוד שהשיח על מדינת ישראל נוכח בביתה, גם משום שההורים הקפידו לשוחח בעברית. ההחלטה להתגייס נראתה טבעית.
הבירוקרטיה הישראלית לא פגעה במוטיבציה של שפירא ללבוש מדים ולהפוך לחייל מן המניין. אחרי אינספור טפסים, שיחות טלפון ומאמצים לקדם את גיוסו לצה"ל, בנובמבר שעבר התייצב שפירא בבקו"ם. הוא התגייס ומיד חזר לבית החולים בפלורידה כדי לסיים את ההתמחות שלו, ואז נחת בארץ שוב כדי לעבור טירונות שמיועדת לרופאים ישראלים. בתום הטירונות ולאחר קורס לרפואה צבאית וחודש מילואים, קיבל דרגת סרן.
חבריו של שפירא בקורס, 25 רופאים בסך הכול, סייעו לו להבין את המושגים בעברית, גם בשל פערי השפה וגם בגלל המונחים המקצועיים והשיטות השונות בין ישראל לארה"ב.
"נהניתי מאוד מהתהליך, זה היה מיוחד מאוד בשבילי", מספר שפירא. "כל ישראלי משרת בצה"ל וגם אני ישראלי, אז הגעתי. תמיד ידעתי שאתגייס, השאלה הייתה רק מתי ואיך". חבריו לקורס היו מבוגרים ממנו בשנתיים־שלוש בממוצע, אך בגלל מסלול חייו היה לו ותק רב יותר וגם יותר ניסיון רפואי: "הם העריכו אותי מאוד על כך שהגעתי".
בשבוע הבא הוא עתיד לחזור לעבודתו החדשה בבית חולים באלבמה, קרוב למשפחה, אחרי חודש בשירות מילואים כרופא מומחה לגסטרולוגיה בקריה.
"הרפואה הצבאית שונה מרפואה אזרחית רגילה", הוא אומר. "אני רגיל לעבוד בבית חולים בארצות הברית, שם יש לי הרבה מדדים ומידע, ולפעמים זה יותר מדי. פה לא תמיד יש הכול וזה גורם לך לחשוב. זו לא מערכת פחות טובה".
שפירא מתכנן לחזור מדי שנה לשירות מילואים של כחודש, וכדי שלא יהיו בעיות הוא אפילו שילב סעיף כזה בחוזה העבודה האמריקני שלו: "זה די חריג שחודש בשנה אני הולך לשרת בצבא בישראל, אבל בבית החולים תמכו בזה. מאוד מעריכים שם שירות צבאי".
לדבריו אין כאן שום היבט כלכלי, ודאי לא כשהוא מרוויח אלפי דולרים בעבודתו בבית החולים האמריקני. הדבר נעשה "מתוך הרצון לעזור ולתרום. יכולתי לעבוד יותר בארצות הברית ולהרוויח יותר, אבל יש דברים חשובים יותר בחיים. זה בשביל המדינה אבל גם עושה לי טוב. כל חבריי מהלימודים טסו לקנקון במקסיקו אחרי ההתמחות, ואני שלחתי להם תמונה מעיר הבה"דים", הוא מספר בחיוך.
שפירא התרגש כשחבריו לקורס בחרו אותו כחייל למופת. "25 רופאים ישראלים העריכו דווקא את הרופא האמריקני. התחברנו מאוד. בסוף אנחנו הרבה יותר דומים משונים".
אביו שירת בצה"ל יותר משלושים שנה. "בשבילו זה היה חשוב מאוד, וגם אימא שלי תמכה", אומר שפירא. אחיו הקטן איתמר מצוי כעת בהתמחות כפסיכיאטר: "אני יודע שגם הוא יתגייס כמוני כשיסיים את ההתמחות שלו, ויבוא לתרום למדינה. הוא ציוני ואוהב מאוד את ישראל".
