זוהי המיומנות הבסיסית של כל דרשן שנושא דברים בבית הכנסת, באמצע התפילה או עם סיומה: כדי למשוך את לב הקהל הוא מדבר על סוגיות אקטואליות בוערות, ואז מחבר אותן לפסוקי פרשת השבוע וההפטרה שנקראו זה עתה. עד תום הדקות שהוקצבו לו הוא יוכיח באותות ובמופתים שהתורה והנביאים שלחו לנו מסר ישיר בנוגע לרפורמה המשפטית, או לשאלות של דת ומדינה, או אפילו לבזבוז הזמן מול המסכים. אבל אם נדמה לכם שהדרשנות הזאת היא אופנה מודרנית של רבנים שצריכים לזכות בקשב של המתפללים, כדאי שתדעו שהתופעה של הענקת משמעות חדשה לדברי נבואה עתיקים היא עצמה עתיקה – בת יותר משנות אלפיים. מגילת "פשר חבקוק", שהתגלתה במדבר יהודה ופוענחה באיטיות במשך תקופה ארוכה, עושה את אותו הדבר בדיוק.
"אף שמדובר בפירוש כביכול של ספר חבקוק שבתרי עשר, מחבר ה'פשר' לא מתעניין בכלל במה שדיבר עליו הנביא חבקוק עצמו", אומר פרופ' נועם מזרחי, ראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית ומנהל מרכז אוריון לחקר מגילות מדבר יהודה והספרות הקרובה להן. "כל מה שמעניין את המחבר הוא איך דברי חבקוק רלוונטיים לזמנו ומקומו הוא – ונקודת המוצא שלו היא שהטקסט אכן רלוונטי. זה הרי לא מובן מאליו, כשמדובר בפסוקים שנכתבו לפני מאות שנים, אבל מחבר הפשר משוכנע שדברי הנביא חייבים להיות רלוונטיים לימיו. כי אלו דברי א־לוהים, זה המסר שא־לוהים הפקיד בידי חבקוק, ולא יכול להיות שזה מסר לשעה אחת בלבד. לטקסט הזה חייבת להיות משמעות נצחית".
13 טורים יש במגילת "פשר חבקוק", שנמצאה במערה מס' 1 בקומראן, 17 שורות בכל טור. היא מצטטת את דברי הנביא, ולאחר מכן נכתב "פשרו" או "פשר הדבר", ואז פירוש לפסוקים שהובאו. בספרו החדש, "פשר חבקוק: פירוש עכשווי למגילה עתיקה", מראה פרופ' מזרחי שהמחבר הקדמון שישב וכתב את פרשנותו לפני אלפי שנים העז הרבה יותר מדרשני ימינו: הוא לא רק יצק משמעות אקטואלית לנבואה, אלא פה ושם עיצב אותה מחדש.
"הנוסח של פסוקי חבקוק העולה מהפשר שונה במקרים רבים מנוסח המסורה של הספר המצוי בידינו. לפעמים אלו הבדלים שנובעים מהעתקות, אבל לפחות בשניים או שלושה מקומות אפשר להבחין שגם אם מחבר הפשר לא יזם את הגרסה החדשה, זה מה שהוא רצה לראות שם. לדוגמה, לקראת סופו של פרק ב' בחבקוק יש סדרה של חמש נבואות שמתארות בלשון קינה דמות מרכזית מאוד שנפלה. ברור שאלו לא באמת קינות אלא פרודיות נבואיות על קינה, כי הנביא לא מצטער על נפילתה. אחד מהקטעים האלה מתאר אדם שנהג לשכר את סביבתו, להשקות את האנשים משקאות משכרים, 'למען הביט על מעוריהם' – כלומר, בגלל שתיית היין הם מתפשטים ומתגלגלים ברחובות עירומים, והוא שואב מזה סיפוק. מדובר כמובן בדמות שלילית ביותר. אולם, כאשר הפשר מצטט את הפסוק הזה, הוא לא אומר 'על מעוריהם', אלא 'אל מועדיהם'. זה משהו אחר לגמרי. ובעקבות זאת, כל יחידת הפשר עוסקת בחגים, במועדים.
"המציאות שמסתתרת מאחורי זה היא שבני הקבוצה שמחבר הפשר משתייך אליה חוגגים את מועדיהם לפי לוח שנה שונה מזה של יתר עם ישראל. מנהיג הקהילה, מורה הצדק, פרש מהציבור היהודי הכללי כדי לחגוג את המועדים – ובמיוחד את ה־מועד, יום הכיפורים – בזמן שלפי הבנתו הוא הנכון. מנגד הכוהן הרשע, שהוא האויב שלו, ניסה להכשיל אותו ולגרום לו לעבור על מצוות המנוחה והשבתון ביום הכיפורים 'הנכון' לשיטתו של מורה הצדק. ההבדל בכתיבת שתי המילים הללו הוא לא עצום: ר' וד' הן לא חילוף גדול, שינוי מקום של האות ו' גם לא, כך שטכנית אפשר להסביר איך זה קרה, ובכל זאת אלה שתי מילים שונות כל כך שקשה לי להאמין שזה עניין טכני בלבד. אני חושב שזה מעיד שנושא המועדים היה חשוב לבעל הפשר עד כדי כך שהוא קרא את הגרסה לתוך הטקסט שבידיו. אני לא יודע אם זאת הייתה יוזמה שלו או שקדם לו מישהו, אבל לדעתי זו גרסה מגמתית".
