את שורשי המשבר מוצא יוסי קלאר כבר באלטנוילנד של הרצל: "שם מוצגת תפיסת עולם שאומרת – הרבנים יתעסקו ברוח, ובוני המדינה בגשם, בגשמיות", הוא מפרש, "זה הבסיס לסטטוס־קוו בין דוד בן־גוריון לחזון איש, שהחרדים יקבלו מה שהם צריכים אבל את ענייני המדינה ינהלו הציונים. מה שמטלטל אותנו היום ומשפיע על עוצמת המחאה הוא שהסטטוס־קוו הופר.
"גם החרדים והחרד"לים רוצים להחליט מי יהיו השופטים ואיך לנהל את המדינה, והציונות החילונית אומרת: 'לא מקובל עליי, אני שוברת את הכלים. אם אתה לוקח את מה ששלי על פי ההסכם ההוא, אז עכשיו הכול נפתח מחדש, גם מהצד שלך'. אני חושב שהסטטוס־קוו היה טעות מטופשת, וההבנות שהגיעו אליהן אז לא מחזיקות היום. כשהממשלה תיפול, החרדים ישלמו מחיר בגיוס, בתקציבים, בכול. לחילונים יש מעט מאוד מה להפסיד מהפרת הסטטוס־קוו".
כלומר, יזיזו לחרדים את הגבינה. בכל זאת, אתה אופטימי.
"נכון, כי עכשיו האידיאולוגיות צריכות להיפגש. הפעם האחרונה שדיברו פה אידיאולוגיה הייתה במפגש ההיסטורי בין החזון איש לבן־גוריון. יש עכשיו עת רצון לכתוב חוקה, כל אחד מהעמדה שלו ועם הכוח הפוליטי שלו. וכן, למי שמשלם מיסים ומשרת בצבא – יהיה יותר כוח. הציונות לא סיימה את תפקידה. היא קמה כתגובה לפסיביות האורתודוקסית, והיא ממשיכה להידרש לזה".
אנחנו נפגשים ב"סלון" של מרכז יוצאים לשינוי, המסייע לחרדים וחרדיות שבוחרים לצאת מהמגזר לעולם החילוני, המסורתי, הסרוג או לכל הפחות "החרדי האחר". יש כאן כאלה שמגדירים את עצמם חרדל"שים, חרדים לשעבר – מושג לא פשוט לביטוי, ועוד יותר לא פשוט לחוות אותו.
מבחינת יוסי, "הלשעבר" לא רלוונטי. הוא כבר אינו שומר מצוות ואפילו לא מאמין בא־ל, אבל עדיין חרדי. זה ערש הולדתו, אלה ההורים שלו ואחיו, הדודים ובני הדודים. אז מה הוא בדיוק?
"אני חרדי שהוא חילוני, וזה היתרון של אנשים כמוני במצב הקיים. אנחנו חיים את התפר הזה שהמדינה מדשדשת בו עכשיו – בין קודש לחול, חילונים וחרדים. האנשים שאני הכי אוהב בעולם, המשפחה שלי, הם חרדים. עבדתי קשה כדי לא לנתק איתם קשר, והם מצידם הקלו עליי מאוד. לאחרונה היינו בטיול משפחתי מורחב, ארבעים חסידי ויז'ניץ וסאטמר, לקברי אבותינו באוקראינה וברומניה – והיה תענוג.
"דיברנו ביידיש שאני אוהב, שרנו שירים חסידיים. צחקנו. היינו משפחה. יש שם כאלה שמובילים גופים נגד גיוס חרדים, ואני מהצד שמעודד גיוס, אבל אנחנו חברים טובים כי אנחנו משפחה. אין לנו ברירה. את זה אנחנו צריכים להביא לציבור כולו".
חרדי בהשתלבות
הוא גדל בשכונה החרדית הר־נוף בירושלים להורים שגדלו במאה־שערים. רמת חרדיות? דוד של סבתא שלו הוא עמרם בלוי, ממייסדי נטורי קרתא. ובכל זאת, ההורים היו פתוחים יותר. אפילו היה מחשב בביתם.
כשהיה בן עשר עברה משפחתו לארה"ב לשנתיים בעקבות עסק שהקים שם אביו, ויוסי נחשף לראשונה לחרדיות אחרת, זו של ברוקלין. "גיליתי יהדות חרדית עובדת ומשכילה. בחיידר למדתי היסטוריה של ארה"ב ומדעים. העמודים על האבולוציה היו חתוכים, אבל את כל השאר למדנו. לא היו ניכור וניתוק".
כששבו ארצה הוא חזר לחיידר הירושלמי של סלונים, ואז התחילו לעלות השאלות. "לא הבנתי למה כל האבות עובדים, פה במקרה הטוב הם מלמדים בחיידר – ואני צריך להתבייש באבא שלי שהוא מנהל כספים. הצוות הופתע לשמוע שלמדתי מדעים והיסטוריה. הבנתי שאין טעם לשאול את המבוגרים, כי הם מתמצאים עוד פחות ממני. הם מדברים עם המון סימני קריאה, בלי סימני שאלה ובלי שהם באמת יודעים".
יוסי החליט לגלוש באינטרנט דרך הוויי־פיי של השכנים ("אגב, סליחה"), ולשאול שם הכול: מה זה חרדים, למה הם מתלבשים ככה, למה הם לא עובדים ולא מתגייסים?. על הדרך למד היסטוריה יהודית, "וכשלא הייתה תשובה מספיק טובה – המשכתי לשאול עוד את האדמו"ר מגוגל. לא התכוונתי 'לצאת', רק להבין".
לידע החדש היה מחיר. הוא נזרק מישיבה אחת לאחרת ("שיחקתי כדורגל וסנוקר, ראיתי סרטים. היינו בעייתיים"), ולבסוף הגיע לישיבת נזר התורה, מוסד מז'אנר "ההזדמנות האחרונה" של המגזר החרדי דאז. "היום עולם הישיבות השתנה. משתדלים לא להעיף חבר'ה, והם עובדים. בזמנו, אם בצבצו אוזניות מאחורי הפאות, היית עובר חקירה צולבת. היום לכולם יש נגני מוזיקה. לתלמידים בישיבה שלמדתי בה יש כיום לפטופ וטלפון, גם אם כשר. שינויים כאלה תוך 15 שנה בעולם שמרני – זה משמעותי מאוד".
אחותו הגדולה, שיצאה בשאלה שנים רבות לפניו, סללה את הדרך מול הוריו, שהפגינו כלפיו הכלה גדולה. הדיחוי האוטומטי מהצבא הביא אותו לעבוד בפרסום במכללה חרדית, ובהמשך ב"פרסומי ישראל" שבבעלות אנשים דתיים־לאומיים. "זו הפעם הראשונה שהכרתי את הציבור הדתי־לאומי, שנחשפתי לרעיון של אנשים ערכיים וישרים שעושים מילואים. כששאלתי למה הם עדיין משרתים, הם ענו: 'מה זאת אומרת? אם לא אני, מי יעשה?' שאלתי את עצמי מה התירוץ שלי, והגעתי למסקנה שאני רוצה להיות חלק מזה".
עם פרופיל שאינו קרבי הגיע לאמיר וקנין, ראש מדור שילוב חרדים דאז ואיש פרסומי ישראל בעברו, וביקש להתגייס ולסייע לו. וקנין לקח אותו בשמחה. "נושא גיוס החרדים עמד אז במרכז השיח: רגע לפני ביטול חוק טל ב־2012, ועדת פלסנר חתרה לחקיקת חוק שוויון בנטל, ואחריה התכנסה ועדת שקד ולפיד נכנס לפוליטיקה. הכול סבב אותנו".
"החרדים צריכים להפגין עם דגלי ישראל. הסרוגים מראים שזה אפשרי"
כשרואים את היחס לסרוגים, למה שהחרדים ירצו להשתלב?
"כי אתם מוכנים לקנות את ארץ ישראל בייסורים"
מה זה דרש מהמדור?
"להתכונן לגיוס חרדים, לשווק את הגיוס במגזר, לפרסם את מסלולי הגיוס המיוחדים, ולהקים את ישיבת ההסדר החרדית הראשונה, "בית מדרש דרך חיים".
בשלב זה הוא כבר לא היה דתי, וליווה מהצד את הקמת "יוצאים לשינוי", "שהתחיל בסלונים של חבר'ה עם תפיסת עולם ירושלמית, מכילה ופתוחה".
הבעיה הייתה שהטיפול הייחודי של הצבא בחרדים נגע רק במי שמנהלים אורח חיים חרדי, וסייע להם להשתלב בצה"ל. אבל חרדים לשעבר נפלו בין הכיסאות והתמודדו עם קשיים רבים: "היוצאים הם לא אויבים, והם צריכים עזרה בשילוב בחברה ובכלכלה, בצבא ובהשכלה. אין כיום משרד ממשלתי שלא עוזר ליוצאים. בשנה שעברה קיבלנו את אות הנשיא הרצוג על תוכנית 'יוצאים ללמוד' שלנו". הרי היוצאים בשאלה מהמגזר, הוא אומר, עדיין צריכים הדרכה בכתיבת קורות חיים, בהשלמת בגרויות, בגיוס ובשירות, "כי הקב"א והדפ"ר של בוגרי החינוך החרדי הם אינדיקציה בעיקר לזה שיש להם דופק, ולא מעבר לכך".
יוסי השתלב יפה. הוא נשוי – את אשתו, דתל"שית סרוגה, הכיר בצבא – ועד כה הספיק לעבוד בשיווק וביחסי ציבור, לגעת בפוליטיקה בתור דובר תנועת "התעוררות" בירושלים ועוזר של חבר מועצה מטעמה. הוא כיהן כמנכ"ל משותף ביוצאים לשינוי וכמנכ"ל עמותת רוח חדשה, וסיים תואר ראשון בפוליטיקה ובתקשורת במכללת הדסה. במקביל עסק במיזמים חברתיים כמו "מיזם הקריקטורות הישראלי" עם שי צ'רקה, אורי פינק ואסף פינקלשטיין – "הסברה ישראלית בהומור", כדבריו.
לא תרמת – אל תשפיע
יוסי מאמין שהיוצאים בשאלה מהמגזר החרדי יכולים לחבר את החברה הישראלית כולה. "אני מכבד את ההורים שלי, למרות שאני לא מזדהה עם אורח חייהם. אני לא מסכים עם כל דבר שהם מבקשים ממני, אבל אני מכבד אותם בלבושי כשאני אצלם. מנגד, כשהם באים אליי אני לא מתחפש. אני גם לא מתחיל להתווכח בשולחן שבת אם יש א־לוהים או לא, אבל אני יושב בגב זקוף ולא מוכן להיות עגלה ריקה. כך גם במישור שבין המגזרים: היפרדות לשתי מדינות היא לא מעשית, אבל צריך להרחיק את המחלוקות כמה שיותר מהיומיום שלנו. חוקה יכולה לעשות בדיוק את זה. ממשלת אחדות ציונית רחבה, שמייצגת את הרוב כאן, יכולה להרים את זה".
כמעט שכחנו: הרפורמה.
"חייבים רפורמה, בהחלט. זו הפעם הראשונה שהדמוגרפיה באה לידי ביטוי בצורה כה תוקפנית, ואתה שואל את עצמך מי ימנה את השופטים. ה'ברוך' הוא ששני הצדדים צודקים – כמו במשפחה שלי: ההורים צודקים כי אני זה שהשתניתי, ואני צודק כי אני מאמין שהם טועים. העלבון של תומכי הרפורמה מוצדק, והבעתה של מתנגדי הרפורמה מוצדקת. אנחנו בנקודה שאם כולנו נהיה רק צודקים, נהיה משפחה מפוצלת – ואנחנו לא יודעים איפה זה ייגמר. רק הידברות ופשרה יביאו לכך שבישראל 2050 נמשיך להתקיים עם ראש מעל למים".
אנחנו חוזרים לבעיית המגזר החרדי, שמסתייג מחוקה וגם לא ממהר להצהיר על עצמו כציוני.
"זה האתגר – לראות איך החרדים משתלבים במפעל הציוני ומשילים את השרידים האחרונים של האנטי־ציונות. כשמעלים את חוק לימוד התורה יום אחרי משבר עילת הסבירות, זה אומר שלא אכפת להם מה קורה פה. גם לא ייתכן שידרשו את ועדת החוץ והביטחון ואת ועדת הכספים, ויכריעו בענייני מדינה כשהם לא תורמים בתחומים האלה.
"החלוקה היא לא חילוני לעומת חרדי, אלא ציוני לעומת מי שאינו ציוני. הדגל החרדי מנוגד לתקומת עם ישראל בארץ ישראל. החרדים מוכרחים להתחיל לקחת אחריות מיניסטריאלית, וכשהם מפגינים – להפגין עם דגלי ישראל. אני יודע שזה אוטופי, אבל אני חושב שזה לגיטימי כחלק מדרישת הזכויות. הציונות הדתית מוכיחה שזה אפשרי".
כשרואים את היחס לסרוגים, למה שהחרדים ירצו להשתלב? הרי גם לנפתלי בנט ולאיילת שקד קראו "משיחיים ומסוכנים" לפני שהיו צריכים אותם בממשלת השינוי.
"אני מכיר היטב את ההתנשאות שחווים הסרוגים הבכירים בצבא. למה בכל זאת אתם שם? כי אתם מוכנים לקנות את ארץ ישראל בייסורים. אותו הדבר לגבי הטייסים והגדודים הלוחמים. הם איימו בסרבנות כי רצו לזעזע, אבל בטיל הראשון של נסראללה הם יעלו על מטוס.
"הגורם המאחד מספר אחד כאן הוא האויבים סביבנו. הייתי שמח שהחרדים ירגישו אותו הדבר, שיהיו איתנו מתחת לאלונקה. בלי צבא לא יהיו פה גם לומדי תורה. מי שזה לא ברור לו, אין טעם לדבר איתו. אבל במקרה של חדירת מחבלים גם ראש הישיבה יתקשר למשטרה, לא לאדמו"ר. כמו בראשית הציונות, יהיו דברים שלא יתפשרו עליהם, אבל נשב עד שיצא עשן לבן".
וחוקה?
"וחוקה".
