שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית דוד מינץ ויחיאל כשר, קיבלו את ערעור המדינה וקבעו כי בדרך כלל אין להטיל על המדינה אחריות בנזיקין על התרשלות בכך שלא מנעה פיגוע טרור. הערעור ניתן בעקבות פסק דין שחייב את המדינה לפצות נהג בחברת אגד שהאוטובוס בו נהג היה יעד לפיגוע טרור בחברון בשנת 1996. הפיגוע אירע בחול המועד פסח, ובמהלכו הושלכו בקבוקי תבערה לעבר אוטובוס לא ממוגן של האגודה השיתופית "אגד" בו נהג, אשר הסיע משתתפים מעצרת תמיכה ביישוב היהודי שהתקיימה בחברון. הנהג המשיך בנסיעה על מנת להרחיק את האוטובוס מזירת הפיגוע, ולאחר מכן עצר, הזעיק עזרה וסייע לנוסעים שנפגעו.
בתחילת שנת 2002 פנה הנהג לראשונה לקבלת טיפול נפשי והוא אובחן כסובל מ-PTSD קשה, (תסמונת דחק פוסט טראומטית). לטענת הנהג, כבר בשנת 2000 – ובעקבות התפרצות אינתיפאדת אל-אקצא, החל לסבול מתסמינים שמקורם בפיגוע – סיוטים, שיחזור של מראות הנפגעים ושמיעת זעקותיהם. הנהג הוכר כנפגע עבודה על ידי ביטוח לאומי. אולם, למרות שהאירוע הוכר כפיגוע בחר הנהג לא לתבוע מהמדינה תגמולים כנפגע פעולות איבה ובמקום זאת הגיש תביעת נזיקין הן נגד המדינה והן נגד חברת אגד. בתביעה טען כי אגד והמדינה התרשלו בכך שאפשרו את הנסיעה על אף האיומים הביטחוניים ששררו באזור באותה עת, ללא מיגון מספק וללא הסדרי ליווי ואבטחה מתאימים.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה כלפי אגד, אך חייב את המדינה לפצות את הנהג, לאחר שקיבל את הטענה לפיה המדינה התרשלה. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע בין היתר כי בתקופה שבה אירע הפיגוע, המצב הביטחוני בארץ וביהודה ושומרון בפרט, היה רווי מתח ופיגועים, וביום הפיגוע התקיימה עצרת הזדהות עם היישוב היהודי בחברון וביקור של אלפי חוגגים במערת המכפלה, מה שחייב היערכות מיוחדת. בית המשפט הוסיף כי המדינה לא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעת האירוע, ולמשל, התקבלה החלטה "תמוהה" להסיר בבוקר יום העצרת את העוצר שהוטל קודם לכן על האזור; אירוע דומה של זריקת בקבוקי תבערה התרחש במקום סמוך כשעה וחצי לפני הפיגוע שבו נפגע הנהג, אך לא הוטל בעקבותיו עוצר שהיה יכול למנוע פיגועים נוספים; והמדינה לא פעלה לעצירת התנועה או להסטתה לנתיב חלופי לאחר הפיגוע הראשון.
אולם, שופטי בית המשפט העליון הפכו את ההחלטה, וקבעו כי בדרך כלל אין מקום להטיל על המדינה אחריות בנזיקין לאי מניעה של אירוע טרור. השופט עמית, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, ציין בפסק הדין, "אני שותף לעמדת המדינה כי קביעותיו של בית המשפט בנוגע לפעולות כוחות הביטחון היו חריגות, ולא היה מקום לקבוע במסגרת ההליך שלפנינו, למעלה משני עשורים לאחר קרות האירוע, מה הייתה הפעולה הצבאית הנחוצה והמתאימה ביותר בנסיבות העניין, שבדיעבד ניתן לומר כי הייתה מונעת את הפיגוע".
לדבריו, "ההחלטות בנוגע לפעולות צבאיות מהסוג שבו עסקינן הן החלטות מבצעיות-טקטיות-נקודתיות, המושפעות מטבע הדברים ממגוון שיקולים כמו סד"כ ומצב הכוחות בשטח, מידע מודיעיני, איומים והיבטים נוספים הנפרסים לעיני הגורמים המקצועיים המוסמכים לכך, והם שנושאים באחריות על כלל ההשלכות האפשריות של פעולותיהם. בית המשפט הדן בתביעה אזרחית-נזיקית לא אמור להחליף את שיקול דעתם של גורמי הביטחון".
"המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק שבו היה מקום לדחות את התביעה כבר בסמוך לתחילת הדרך, משיקולי מדיניות משפטית", הוסיף השופט עמית, "לדאבון הלב, מדינת ישראל למודת פיגועי טרור, וקשה להלום כי בכל אירוע טרור בית המשפט יידרש לבחון טענות על מחדלים כאלה ואחרים, כגון: מה היה החומר המודיעיני הידוע באותה תקופה ולגבי אותה גזרה; האם החומר המודיעיני הופץ לגורמים הרלוונטיים; מדוע עמדת השמירה בציר לא הייתה מאוישת; מדוע לא תגברו את הכוחות בגזרה; מדוע לא חסמו את הציר; מדוע הכוח לא היה מיומן; מדוע הכוח איחר להגיע; ועוד. שאלות מעין אלה הן עניין לתחקיר צבאי והן נמצאות בליבת העיסוק הצבאי, ויש בהתדיינות לגביהן כדי להסיג את גבולם של חיילי ומפקדי צה"ל וכוחות הביטחון".
