היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, שיגרה אמש למזכיר הממשלה יוסי פוקס את עמדותיה באשר למדיניות האכיפה בהפגנות, לאחר שבשבוע שעבר התבקשה לעשות זאת על ידי ראש הממשלה והשרים. במסמך ששלחה היועמ"ש הייתה התייחסות לכמה סוגיות באשר לאופי המחאה והחופש שיש לאפשר לה.
באשר לחסימת כבישים במסגרת הפגנה כתבה כי "פגיעה בסדרי התנועה ברחובות העיר, כתוצאה מן ההפגנה, היא שיקול ענייני בשאלה אם לתת רישיון להפגנה או להטיל תנאים על עריכתה. אולם, כנגדו יש לקחת בחשבון את השיקול שהרחובות והכיכרות שבעיר נועדו, בין היתר, לשמש לצרכי הפגנה של התושבים, כמו לצרכי מצעדים, הלוויות ואירועים דומים. על המשטרה לנסות ולאזן בין זכותו של היחיד להפגין לבין עניינו של הציבור בתנועה בלתי-מופרעת. הציבור חייב ליטול על עצמו מידה סבירה של אי-נוחות, הכרוכה בקיום הפגנה ברחובות העיר, כדי לאפשר ליחיד לממש את זכותו להפגין". "עם זאת", ציינה "המשטרה רשאית להטיל על הפגנה תנאים וסייגים, בקשר לשעה או למסלול וכדומה".
באשר לאכיפה משטרתית נגד חוסמי כבישים כתבה "מפגינים העוברים עבירה, כגון, חוסמים כביש ומשבשים את התנועה ללא רשיון או בניגוד לתנאים שהוטלו, או מתנהגים באופן אחר הנותן יסוד סביר לחשש שיופר השלום, מוסמך שוטר לדרוש מהם שיתפזרו", עוד ציינה כי המשטרה "רשאית לפזר את האסיפה ולמנוע מכשולים לתעבורת כלי רכב בשעת התקהלויות ותהלוכות בדרך ציבורית ורשאים להשתמש במידת כוח סבירה, כדי להתגבר על המתנגדים להם במילוי חובתם".
באשר להפגנות בסמיכות לבתיהם של אישי ציבור כתבה כי "מקום בו ההפגנה מתקיימת מול ביתו הפרטי של איש הציבור, כלומר עובד מדינה, עובד רשות מקומית, נבחר ציבור וכן גורם אחר שהוא בעל סמכות על פי דין, וזאת, בקשר לתפקידו הציבורי או להפעלת הסמכות, קיים חשש כי ההפגנה לא נועדה אך להגשים את חופש הביטוי והדעה ולהפיץ השקפות ודעות ולהשפיע על השיח הציבורי, אלא בעיקר להפעיל לחץ פסול עליו על ידי הטרדתו בביתו הפרטי".
עוד אמרה כי "קיים איסור להפגין בסמוך לביתו הפרטי של איש ציבור. זאת, אלא אם לא קיימת חלופה אפקטיבית להפגין מול המקום שבו הוא ממלא בדרך כלל את תפקידיו הציבוריים", באשר להפגנות מול בתיהם של בעלי השפעה שאינם נבחרי ציבור, כמו אלה המתקיימות מעת לעת גם ליד ביתה של היועמ"ש עצמה, כתבה כי "לעניין עובדי ציבור ובעלי סמכות לפי דין שאינם נבחרי ציבור או בכירים במערכת שלטונית, הרי שאין הם קובעי מדיניות כשלעצמם, ועל כן, אין לאפשר הפגנות מול ביתם הפרטי או בסמוך לו, גם אם החלופה של הפגנה מול המשרד שבו הם עובדים היא פחות אפקטיבית".
באשר לטענות על אכיפה בררנית וההשוואות בין מספרי העצורים והנאשמים במחאה הנוכחית אל מול מחאות אחרות בשנים האחרונות, כתבה בהר מיארה כי "נדמה שאין צורך לומר שמערכת אכיפת החוק אינה יכולה לגזור על עצמה עמידה ברף מספרי כלשהו של שימוש בכלים לפיזור הפגנות, של מעצרים, של כתבי אישום וכדומה. הנחה אפריורית כי על מערכת אכיפת החוק לעמוד ב'מכסות' היא שתוביל לפגיעה קשה בערך השוויון בפני החוק".
על העמדה לדין על קריאות לא לציית לחוק היא כתבה "ההחלטה להעמיד לדין בעבירה חריגה זו נשענה על כך שאין היה מדובר בקריאות לאי ציות בלבד, אלא שההתבטאויות לוו במעשה של ממש. בית משפט השלום אליו הוגש כתב האישום זיכה את הנאשמים. המדינה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, וערעור המדינה נדחה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שהגישה המדינה נדחתה אף היא".
