נעשה כאן עוול. זה לא סרט על המדרשייה, אלא סרט על אנרכיה", קובע הרב דוד בלוך, ר"מ במדרשיית נעם בפרדס־חנה במשך 16 שנה, ראש המדרשייה במשך שש שנים, ומרואיין מרכזי בסרט עליה ששודר לאחרונה בכאן 11.
אמרת את זה ליוצרי הסרט?
"דיברתי על זה עם טל בכר, אחד היוצרים. הוא אמר שזה לא סרט על המדרשייה בהכרח, אלא על האנרכיה שיכולה לצאת משיטת חינוך מסוימת. אמרתי לו שאם הם באמת היו רוצים לציין תופעה שיכולה לצמוח מדבר יפה כל כך בגלל אובדן שליטה – וזה אכן נושא חינוכי שכדאי לדבר עליו – הם היו יכולים לקרוא לסרט בשם אחר. אבל קראו לו 'המדרשייה', והרבה מאוד מדרשיסטים מרגישים שעשו להם עוול".
צפיתי בסרט וליבי יצא אל בלוך – איש חינוך, תלמיד חכם וממייסדי הנח"ל החרדי, שבחר להקדיש את מיטב שנותיו לישיבה התיכונית המפורסמת. לצד תיאורי הוונדליזם הקשה שהתחולל במוסד, מסופר בסרט גם על העלבונות שהרב בלוך עצמו ספג, ובהם קללות גרפיטי נגדו שנמרחו על קירות הישיבה ואפילו קבר ששמו נחרת עליו. תחושת אובדן השליטה גרמה לו לבסוף לפרוש, מה שהוביל לסגירתה של המדרשייה כעבור שנים אחדות.
כשאני שואלת אם בעקבות הסרט פנו אליו תלמידים לשעבר וביקשו להתנצל, הוא משיב שרבים יצרו קשר, אבל "אף אחד מהם לא ביקש סליחה. בכלל, מכל אלה שהזיקו במשך השנים, איש לא התנצל מיוזמתו. היו כמה צדיקים ששלחו באלול פיצוי על הנזק שעשו. יש כאן אברך, שכן שלי, שהיה תלמיד במדרשייה ושרף שם חדר. נזק של 20 אלף שקל. הייתי אז ר"מ, לא הייתי כל כך בעניינים. כשראיתי אותו מתפלל כאן בדבקות ניגשתי אליו ואמרתי: 'תגיד, אתה זוכר שאתה חייב 20 אלף שקל למדרשייה?'. הוא הסתכל אליי בעיני עגל.
"הדבר הכי מעניין הוא שהחבר'ה האלה, בכל פעם שהם יצאו משערי המדרשייה, אף אחד מהם לא היה אלים ואף אחד לא עשה נזקים – לא בבני עקיבא ולא בבית ולא בשום מקום אחר. גם לא שמעתי שאחר כך בבגרותם הם היו אנרכיסטים או בעלים אלימים. אבל במדרשייה הם הרגישו שהם בפלנטה אחרת, עם חוקים אחרים ותובנות אחרות, שאין לה קשר לשום מקום".
אם לא להתנצל, מה המתקשרים ביקשו להגיד?
"הרבה התקשרו לומר 'אנחנו אוהבים אותך', אבל רוב השיחות נועדו לפרוק – 'למה עשו את זה למדרשייה?'. האמת שהיה גם צדיק אחד שצלצל אתמול ואמר: 'אני מעולם לא שברתי מנורה, לא הזקתי, לא כתבתי גרפיטי, אבל אני בכל אופן רוצה להתנצל כי הייתי בחבורה הזאת. לא יכולתי לעמוד נגד זה, ולפעמים אפילו נהניתי לראות את הבלגן. אז המצפון שלי מאוד לא נקי, ורציתי לדבר איתך'. אחרים, גם בחורים שהיום הם טובים וצדיקים, לא מרגישים צורך לשלם או להתנצל. גם מי שכתבו עליי גרפיטי וקיללו אמרו שהם לא פגעו בי, אלא בהנהלה. זה דבר מדהים, וזה מלמד הרבה על חינוך".
בשיחת הטלפון לקראת הריאיון, כשאני שואלת את הרב דוד בלוך לכתובתו, הוא עונה בהומור שהוא גר ב"קריית הדתיקן". ביתו אכן ממוקם בלב־ליבה של בני־ברק, ברחוב רשב"ם. כתובת גרפיטי בגנות חבישת פאות מקבלת את פניי כשאני מתקרבת לביתו, השוכן לצד סניף של "קופת העיר" וצרכנייה בני־ברקית אופיינית. זאת העיר של פעם, לפני שחדרו אליה רוחות זרות. אבל הרב בלוך עצמו, למרות דעותיו הלא קונבנציונליות ואפילו ההפגנות שנערכו נגדו בעבר, מרגיש כאן ממש בבית.
הוא דמות מורכבת. חרדי מהחוגים המחמירים בדקדוקי הלכה, משתמש בשבת רק בחשמל מגנרטור, מעשר כל מוצר גם אם מתנוססת עליו חותמת בד"ץ. מצד שני הוא תומך בהכנסת לימודי ליבה למוסדות החינוך החרדיים, מאמין שחלק ניכר מצעירי המגזר חייבים להתגייס לצה"ל, ואף סלל את הדרך לגיוס אלפים מהם. מצד שלישי, הוא זה ששכנע רבים מבוגרי המדרשייה לא ללכת לצבא אלא לישיבה גבוהה.
הוא נולד במושב יסודות, התחנך בישיבת פוניבז' ולאחר נישואיו למד בכולל חזון איש, שם התקרב לרב גדליה נדל, ומאז הוא משתייך לחוג תלמידיו. במשך שנתיים עבד "באיזו מתיבתא לנערים שהורידו אותם מהברזלים של אופקים ונתיבות". אחר כך הגיע למוסד החינוכי הסרוג בפרדס־חנה, "כי מישהו הלשין עליי לרב יהושע יגל, מייסד המדרשייה, שאני כנראה מתאים לעבוד שם כר"מ".
הריאיון המלא יתפרסם מחר במגזין "דיוקן" של מקור ראשון
